לקראת גיל 50 הוא הלך לפסיכולוג. לא כי רצה לשנות משהו בעצמו, אולי לתקן, אלא כי חלק מתהליך המיון לעבודה באסדת הגז כלל חוות דעת של פסיכולוג קר לב. “אתה אבא לשני ילדים, איך אתה מתכוון לעבוד שבוע כן ושבוע לא?", שאל הפסיכולוג ולגם ברעש מהתה שלו. “זה אומר ששבועיים בחודש לא תהיה בבית".

“אני יודע מה זה אומר", השיב לו רפי. “הילדים שלי כבר גדולים, אחד מסיים תיכון והשנייה רוב היום בצופים. הם בכל מקרה לא ירגישו בחסרוני".

הפסיכולוג רשם משהו בכתב לא ברור והביט ברפי: “ואשתך, איך היא תקבל את זה?".



“היא שלחה אותי לכאן", השיב רפי והביט באיש המקצוע המלומד, כאילו מצפה שילמד לבד על אופיו הכנוע.

ביציאה הגישה לו פקידת הקבלה הצעירה בקבוק מים וחבילת מגבונים, להמשך היום החם בחוץ. “זה מאיתנו", חייכה. הוא לקח את הפריטים מידה ונגע בלי משים באצבעותיה. “תוך כמה זמן יהיו תשובות?", שאל. היא שלחה מבט אל ידיו, השהתה את המגע ואף חייכה לעצמה חצי חיוך. “תוך כמה זמן תרצה שיהיו?", פלרטטה.

הוא חייך כאדם שדוכא מהרגע שנכנס לחברה הצעירה הזו, שגרמה לו להרגיש לא נחוץ בחסות גילו, אף על פי ניסיונו בתחום. “כמה שיותר מהר. מקובל עלייך, יפה?", הרשה לעצמו לפרגן לה. “אעביר את זה הלאה", היא קרצה ומשכה את ידיה כשהבחינה במנהלת כוח האדם.

כשנכנס אל מכוניתו הרותחת, לא התלונן ולא הכה בהגה בייאוש, אף על פי שידע שסיכויי ההצלחה הם לא לטובתו. באסדה ההיא, אל מול חופי המדינה הקטנה, מוטב שתהיה צעיר, כשיר ונטול רגשות. בעניין הרגשות הוא עמד בדרישות. לגבי השאר, קצת פחות.

ובכל זאת, ידה של הבחורה רוממה את רוחו, אחרי שראה את גבה של אשתו יותר מאשר את פניה. בבקרים היא עובדת והוא מחפש עבודה מאז שנסגרה החברה שבה עבד. כשהיא חוזרת מותשת, הוא מעדיף לצאת, אפילו סתם לשוטטות רגלית, עושה הכל כדי שלא תביט בו במבט הזה שלה שמשדר: איזה לא יוצלח אתה. כבר אין לו כוח להזכיר לה ש־19 שנה עבד באותו מקום עבודה ולא החסיר יום. נראה כי בשלושת חודשי האבטלה שלו היא לקחה עליה את תפקיד המפרנסת והמבקרת גם יחד.

בחזרה הביתה הוא נכנס למקלחת, מוריד מעצמו זיעה וזעם. אחר כך מגלגל לעצמו ג'וינט קטן ונכנס למיטה. בחודש האבטלה הראשון עוד נעתרה למגע שלו, אבל ככל שחלף הזמן ויתרה. כששאל “אבל מה עשיתי?", ענתה “זה חוסר המעש", ונרדמה. באותו הערב, הפסיק לנסות.

***

לא כך ראה את עתידו. הוא היה נער חופים עם אופנוע רועש. הוריו היו היפים שאפשרו לו לעשות מה שרצה. הוא היחיד בכיתה שהמורות לא איימו עליו בהזמנת ההורים לבירור, הן ידעו שהתפוח נפל קרוב לעץ. שעות היה מעביר בים, מחייך לנערות בנות גילו, משוויץ בגלשן שלו.

שם פגש את אהבתו הראשונה, רגע לפני שלקח אותו הצבא אליו. קראו לה ריקי והיא הייתה בת לזוג עובדים, שהגיעה מדרום הארץ לחופשת הקיץ אצל דודיה. כשחזר מאחד הביצועים שלו במים, שאלה אותו: “מחר אהיה פה, תיתן לי גם?". הוא צחק: “בנות גולשות? זו המודה עכשיו?". היא הביטה בו: “חבל שהחשיך, הייתי מלמדת אותך כמה דברים". “קבענו, מחר", הוא הודיע.

ריקי חזרה, בדיוק באותה השעה. הביאה קופסה עם פירות, בקבוקי מיץ וסדין לבן. “גנבתי לדודה שלי", אמרה לו. היא נטלה ממנו את הגלשן והתעלמה מהפצרותיו שלא תלך למים העמוקים. הוא הבהיר שאם יקרה משהו, הוא לא מתראיין ל"מבט". שעה שלמה גלשה. הים אהב אותה כל כך, עד כי אפילו השמש עיכבה את שקיעתה. העניקה למים עוד כמה רגעי חסד בחברת הנערה היפה.

יום לפני שהתגייס לצה"ל, השאירה לו ריקי מסר בסוכת המציל. “רפי, היא לא תבוא היום", צעק לו המציל. “אבל היא ביקשה שבשמונה בערב בדיוק תהיה אצל הדודים שלה, אני יכול גם לבוא?".

רפי מילא אחר הבקשה ודפק על דלת הבית המפואר. והנה ריקי, אהובת הגלים, יושבת על שולחן העץ ועליו נרות, בקבוק יין, סלט וחביתות. “אני לא בשלנית", חייכה אליו. “האחיות שלי שונאות אותי, כי אמא שלי מסנג'רת רק אותן. ככה זה באשדוד: אם נולדת אישה, את אבודה. רוצה יין?".

הוא ניגש אליה וטמן פרח צהוב בשערה. היא הביטה בו ונשקה בשפתיו, תפסה פיקוד והסירה ממנו את חולצתו ומכנסיו. ואז לקחה את בקבוק היין והובילה אותו אל החצר עם הגדרות הגבוהות, שם אף אדם לא יוכל לראות אותם. בערסל המתנדנד הם אהבו לראשונה. את המשך הלילה הוא לא זוכר. רק את ראשו נח על החזה שלה ואת מילות האהבה שלחש לה לפני שעלה הבוקר והפך לחייל.

***

עכשיו הוא במכונית, תחת ביתו. ההגה לא חם יותר, המזגן הקפיא אותו. הוא אוהב את זה. הוא מביט בדירתו, הוא צריך לעלות, להתכונן לאירוע הסיום של בתו בצופים. ובכל זאת, ישבנו דבוק כל כך חזק לכיסא הרכב.

הזמן הורג הכל, מתברר. פוגע בערכי המשפחה, בחברות, באידיאולוגיה, בשמרנות, בכסף ובבריאות. דברים שנראו נשגבים כל כך מתחילים לרדת מגדולתם כשצצה שערת השיבה הראשונה. ומה על האהבה? הזמן מחסל גם את פרפרי הבטן. הסלולרי שלו מצלצל. הוא עונה. “איפה אתה?", שואלת אשתו. “אני מתעכב, בראיון".

“אבל הילדה!", היא רוטנת. “ואמרת שתביא איתך לחם. הכנתי שקשוקה, אני מהבוקר על ירקות".

“ואני?", הוא שואל.

היא שותקת.

“ואני?", הוא חוזר.

והיא שותקת.

“עכשיו אני", הוא סוגר את השיחה ומביט במראת הרכב. לא נותר אף תלתל זהוב לרפואה, אבל השיזוף, באורח פלא, מעולם לא עזב אותו. גם לא הגלשן שנמצא בתא המטען של המכונית. הוא שולף מכיסו את ארנקו ומוציא ממנו תמונה משפחתית, עם הוריו הלבושים שרוואלים. לראשה של אמו סרט אדום ועליו סמל השלום. הוא עצמו מונח בידיים של אביו, תינוק מתולתל עם וסט פרחוני ושתי שיניים שמציצות.

הוא עלה על הכביש המהיר וזמזם שיר של הביץ' בויז. עד הכניסה לאשדוד חשב על כל המילים שירצה להגיד לה. מאחוריו ביתו, לפניו ביתה, ובצד הדרך אסדת גז חדשה, המקבלת אליה רק את אלה שנעוריהם לא ילכו מהם לעולם.