בוקר. צהריים. ערב. לילה. על המסך. מעל גלי האתר. ברשת. כולם מדברים. ללא הפסקה. לכולם יש דעות, על הכל, כל הזמן. וכולם נחרצים. תקיפים. ידענים. והכל בטון מלומד כזה וחסר פשרות. אירוע רודף אירוע, ומיד קיבלת טור דעה במאקו, שדרן תוקפני ברדיו, פאנל בטלוויזיה מלא במפרישי הדעות האוטומטיים שמעון ריקלין ואמילי מואטי. אם יש סיוט שאני יכול לדמיין במוחי, זה להיתקע במעלית במהלך ההתנתקות או לאחר החתימה על הסכמי אוסלו עם שני אלה.
 

ריקלין ומואטי הם יצורי הכלאיים של עידן המידע שבו אנו נמצאים. כל תפקידם הוא לשרת את רוח התקופה, להיות בכוננות מתמדת, טעינה מלאה בנייד, זמינות כרונית, חולצה מגוהצת בשלוף בארון, רק לקחת כשיגיע הטלפון הבא ויוזעקו לפטפט באחד האולפנים. 
 

והטלפון הזה תמיד מגיע מהר מאוד. לעתים אני חושב ששני אלה מחזיקים כפילים. לא ייתכן שראיתי אותם אמש בחדשות הלילה וכבר היום הם מדברים שוב בתוכנית הבוקר. לא רחוק היום שבו יעניקו להם תעודת הצטיינות מטעם האיגוד הישראלי לאף־אוזן־גרון וכירורגיה של ראש וצוואר. מיתרי קול כל כך איתנים כמו שיש לשניים האלה ראויים להוקרה מדעית.
 


דרווין היה משתומם לאור ההתפתחות המרתקת בשרשרת האבולוציונית של האדם, שמתחילה בשימפנזה, ממשיכה לאדם הניאנדרטלי, לאדם המודרני ולאדם הדעתן, שהוא השלב העדכני שבו אנו נמצאים. לא מזמן נדהמתי לגלות כתבה שגרמה לי להבין שהגענו לקצה. היא עסקה בעמדתו הנחרצת של הכותב ש״הגיע הזמן להפסיק לשאול את שחקניות ‘סקס והעיר הגדולה' על הפאקינג סרט שלישי״.

כל זה הגיע בעקבות איזה קשקוש בטוויטר, תגובה שכתבה שרה ג׳סיקה פרקר לחברתה (או ליתר דיוק אקס חברתה) לתוכנית קים קטרל שהודיעה על מותו של אחיה. אז זו הגיבה, ואז ההיא הוסיפה תגובה צינית, וההיא שוב הגיבה, ומהר מאוד הוכרז ברוח התקופה על סכסוך או משהו כזה ביניהן. בסולם ריכטר מציאותי מדובר ברעידת אדמה בדרגה של לא יותר מ־1.0, אבל בתקופה זו, שבה כל דבר הופך לפוש בסלולרי על ״רעידת אדמה בתעשייה״, הדבר כמובן נחשב למשהו שנמצא במעלה סולם ריכטר. 
 

אני חייב להודות שקראתי את הכתבה הזו פעמיים. לא האמנתי שאשכרה היא נכתבה בטון כבד ראש ומהותי. לא פחות מ־829 מילים יש בכתבה הזו, שנפתחת בהכרזה המפוצצת הבאה: ״פצצת האטום שהנחיתה קים קטרל על הקולגה לשעבר, שרה ג'סיקה פרקר, היא אירוע שראוי לנתח״. כן, כך כתוב בתחילת הכתבה. ואני אומר שאם את זה ראוי לנתח, אז ראוי גם להחזיר את ניתוחי כריתת האונה אל הרפואה. 


ראשון לעלות על שולחן הניתוחים - ריקלין. מבחינה סטטיסטית, לא יכול להיות שלאדם תהיה דעה על כל דבר. במיוחד לא, אגב, באירועים מהתחום הפוליטי־ביטחוני, שרבים מהדעתנים שקופצים מהר מאוד ומשגרים דעתם בטוויטר, בפייסבוק ובכל פאנל טלוויזיוני אפשרי אינם באמת בקיאים בכל פרטיו. נדמה שלכולם יש מה להגיד כל הזמן על הכל. מעט מאוד פעמים אתה שומע את המשפט: ״האמת, אינני יודע מה לומר על כך, אין לי דעה״. אני לא זוכר מתי שמעתי מישהו אומר דבר כזה.

יש לי תחביב: כשמתקשרים אלי תחקירנים ומזמינים אותי לדבר בנושא זה או אחר בתוכניות בוקר בטלוויזיה או באחת מתוכניות הרדיו, אני אומר ש״האמת, אין לי דעה על זה, אז בוא נוותר״. זה מדהים, הם פשוט לא יודעים איך להגיב. אפשר לשמוע את ההלם שלהם מאחורי השפופרת, את ההשתנקות, חוסר האונים. בדרך כלל מגיעה תגובה מבולבלת. ״מה זאת אומרת?״, הם שואלים, ואתה יכול להרגיש שהנוירונים אצלם במוח כאילו נמצאים בריקוד פוגו, מתנגשים זה בזה, כשהם מתקשים להבין את הטענה הפשוטה שלמישהו אין דעה על משהו.
 

הגדיל לעשות תחקירן אחד של תוכנית בוקר שאמר לי: ״מה הבעיה? תמציא אחת. כולה דעה, מה הבעיה?״. אז זהו, שזו בדיוק הבעיה, הסברתי לו. למרות הזילות במעמד המוצר הזה שנקרא ״דעה״, מדובר במשהו שהוא למעשה הרבה יותר מורכב ממה שנראה לך. כי בנושא הזה, למשל (הוא רצה שאגיע להביע את דעתי על ״שיטת״ יחסי הציבור של המשטרה שמאדירה את עצמה על חשבון ידוענים שחשודים בשימוש בסמים בעקבות פרשת יובל המבולבל), אני לא בקיא בכל הפרטים שקשורים למשטרה. איני יודע, למשל, מהיכן באה ההדלפה ומהן הסיבות (אולי, למשל, זה נעשה בשביל למשוך עוד אנשים להעיד). האמת היא שאני גם לא שולט בכל הסתבכויות הסלבס עם סמים והכיסוי התקשורתי שלהם. ״לא נורא״, קטע אותי התחקירן באמצע ההסבר. ״אם אתה רוצה, אני אגיד לך מה דעתי על הנושא ותשתמש בזה, טוב? מה אתה אומר?״.
 

״אני אומר ביי״, אמרתי לו וניתקתי את השיחה.