אתם בטח לא יודעים מי אני, אבל אולי השם קצת יזכיר לכם את הסיפור שלי. קודם כל, נרצחתי באמצע שנות ה־80. אני מהשמות האלה שהיו בחדשות תקופה מסוימת ואז דעכו. עד שיש עוד "התפתחות בחקירה", ושוב מעלים את השם שלי ואז שוב אני דועך. ואחרי כמה שנים מישהו מ"הפרשה" שלי משתחרר, ואז שוב מזכירים אותי. בקיצור, אף על פי שאני מת - אני עדיין יכול להופיע בגוגל חדשות. 

 

ומה זה מת? נרצחתי בצורה אכזרית (כאילו שיש רצח עדין), ואני לא לגמרי זוכר מה היה שם. אבל היה ונגמר. זהו. כל מה שרציתי אחרי שמצאתי את מותי היה שיעזבו אותי בשקט. גם ככה החיים שלי היו לא משהו ונגמרו די מהר, אז עכשיו עוד פעם להזכיר אותי? ולשאול "מי רצח?" ו"איך הכרתי אותו?". די. לא צריך את כל הפרסום הזה.
 


אבל כל עוד זה היה פעם בקטנה, רק בעיתונים, זה היה נסבל. אבל עכשיו פתאום עושים עלי כתבה לטלוויזיה, ואני כבר לא יכול לשתוק יותר. הרוצחים העלובים שלי נראים פתאום דרך מסכי ה־HD חדים ומתוחכמים. תאמינו לי, אני מכיר אותם. הם היו סתם פושטקים. כן, פושטקים, זאת המילה שהיינו משתמשים בה אז בשנות ה־80. בטלוויזיה הם משחזרים איך "בתחכום של יד אומן" הם ארגנו את הרצח ומשכו כסף מחשבון הבנק שלי. יאללה! אם היו שולחים אלי תחקירן לפני שידור הכתבה, הייתי מספר להם את האמת, או לפחות צל של אמת. אבל הם מראיינים קודם כל את חוקר המשטרה שהיה בזמני. 
 

תאמינו לי, לא מבין איך הוא התקבל למשטרה. יושב מאחורי שולחן עץ בבית שלו ונזכר איך הוא "עלה עליהם", כאילו הוא איזה מפקח פוארו או משהו. "אני שלחתי מישהו לרוצח שישאל אותו אם הוא מכיר את הנרצח, והקלטתי את השיחה", רק שהוא לא מספר ששנה שכבתי בקירור באבו כביר עד שמיסטר אגתה כריסטי ייזכר בי. והיום הוא יושב בטלוויזיה בכתבה עם הכותרת "הרצח באמצעות פטיש השניצלים שזעזע את בקעת אונו" ומספר איך הוא פענח את התיק הקשה הזה.
 

מה קשה? על הפטיש נשארו שערות שלי, אף על פי שכבר אז התחלתי להקריח. ולא שלא טיפלתי בזה, דווקא מרחתי משהו, אבל כלום לא עזר. שנות ה־80, אתם יודעים. אז תסבירו לי, מה נזכרתם בנו? עוד כמה זמן תמשיכו לעשות כתבות ותחקירים עלינו, נרצחי העבר? עלי, על מלה מלבסקי, חנית קיקוס, הנרצח מכביש החוף, תאיר ראדה, רוז פיזם ודרק רוט. והכי מקומם: איך אתם מחליטים למי מאיתנו מגיעה כתבה קטנה ביום חול, ומי שווה יותר ומקבל סדרת דוקו־פשע עם ארבעה פרקים בערוץ 8?

כן, אני יחסית מעודכן. יש לנו פה מתפליקס. זה הנטפליקס של המתים. הכל התחיל מ"הג'ינקס" של הפסיכי הזה שרצח את הנשים שלו וקיבל סדרה. או־ג'יי סימפסון שרק שופט אהבל לא ראה שהוא זה שרצח, קיבל שתי סדרות. וסליחה אם אני נשמע ממורמר, כי מי אני בסך הכל שתהיה לי דעה? ושלא תבינו לא נכון, גם אני מת על הפורנוגרפיה של המוות. או יותר נכון, אני חי עליה. אתם יודעים, אצלנו הכל הפוך. פה הומור שחור זה בדיחות על אנשים שעדיין חיים. אבל איך אתם נותנים חשיפה לפרצופים האלה שגמרו לנו את החיים? או איך אמרה לי פה הנרצחת מ"פרשת המדענית והסכין": עושים גלוריפיקציה של הרוצחים. 
 

אני לא יודע מה זו המילה הזאת, נראה לי שמתִּי לפני שהמציאו אותה. והיא? היא אישה חשובה כזאת, הייתה פרופסור למדעי המוח, ופה היא רק עוזרת לנו נגד כאבי ראש, כי תקעו אותנו בדיוק מתחת למסלול נחיתות של מטוסים. כל שעה כל האדמה רועדת, וכולנו זזים. רק אתמול ראיתי שסבתא של חבר מהצבא, שנקברה ב־9ג', מתקדמת לסבא של חברה מהלימודים שנמצא ב־8א'. בקיצור, לא משעמם אצלנו.
 

טוב, אני חייב לזוז, אז ד"ש לכולם ותעשו טובה: אני יודע שלפעמים משעמם מוות שם למעלה, ואתם צריכים קצת אקשן, אבל אין לכם פרשות חדשות להתעסק בהן? הנה, רק עכשיו מגיעה מישהי חדשה, מעניין מה הסיפור שלה.