בחדר ישבו מיטב הנוער (בלי מירכאות). ליברלים דמוקרטים וחילונים, יעני פריווילגים. רובם מבוססים ומוכרים, גילאי 50 פלוס־מינוס עם יתרון לפלוס. רובם ככולם מכוחותינו, כלומר חרדים לגורל המדינה, מחפשים כל דרך להושיעה וחורשים כדי לשנות את המצב; בהחלט לא סלון שמאל עייף אדיש או מנומנם. ההצעות לא היו פתרונות מוחלטים, מדובר באנשים שמבינים פוליטיקה. אין טעם לפרט כי כולם מכירים את כל ההצעות, ממשאל עם ועד היפרדות גם בלי הסכם, או איך מגיעים להבנה עם עדות המזרח (מכאן אתם למדים על הרכב הפורום) וכו’. ההצעות אגב מתעלמות ממצב דמוגרפי נתון ועכשווי שמבטיח קואליציה לעומתית שתפיל כל הצעה מעין זו, אבל זה מה יש. מישהו אפילו הקריא שיר קינה על המצב. 
 

בין האורחים היה מתנחל. גם הוא צבר קילומטראז’ צבאי וציבורי מוכר, כמו גם דעותיו. הקולב לפגישה היה “דיאלוג בונה” לקראת תשעה באב. המתנחל הציג משנה סדורה. שום דבר חדש, כולל מתק שפתיים של “אנחנו שנינו מאותו הכפר, ומצדנו אנחנו רק מוסיפים קומה של קודש לבסיס שאתם בניתם”. אנשים שמעו בקשב (שמאלנים, כידוע, הם עם מנומס עד שזה מגיע לטמפרטורה הנכונה בכוס היין שלהם), והבחור המשיך. כנראה שלמישהו זה הפריע. בכל זאת, אותו מתנחל דוגל בפומבי בטרנספר לערביי הגדה וסילוק ערביי ישראל מהמערכת הפוליטית, ובזמנו אף ננזף על ידי היועץ המשפטי שהזהירו כי יועמד לדין.

בנסיבות אחרות אמר פעם המתנחל ש”כדי להכריע, צריך לגבות מחיר כך שהאויב יעשה הכל כדי להפסיק את האש או להיכנע, וצריך לפגוע בשלושת המרכיבים: השלטון, התשתיות הפיזיות - מים, חשמל ודלק - והאנשים שלה, קרי האזרחים”. המראיין ההמום שאל: פשוט להרוג אזרחים? והאיש ענה: “כן. זו צריכה להיות המשוואה, ואין בלתה. זה אכזרי, זה קר, אבל זה מה שיש”. 

הפגנת שמאל נגד האירועים בעזה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
 

הוא בהחלט חסך את התובנות האלה מהפורום (בתשעה באב אנחנו מתאבלים על הרג סמלי השלטון והאזרחים שלנו), אבל מישהו טרח להסביר לו ולנאספים שהאורח הוא־הוא האויב האמיתי שבגינו כולם כאן מקוננים על המדינה. אותו מישהו כלל לא ידע שהאורח יהיה אותו מתנחל, אחרת היה מדיר רגליו מהאירוע. בסוף האירוע־פיגוע הזה ביקש אותו מישהו לסכם, ולקח את רשות הדיבור כדי להסביר פעם נוספת מדוע האורח הוא האויב האמיתי של המדינה שאנחנו מנסים להציל. לתדהמתו, התברר לו שזה רק שיח לוחמים ראשון, ובהמשך עשוי להיות פרק ב’ של "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו ועלייך ישתינו שמן זית זך עד שתטבעי סופית. 
 



מכירים את האמירה משיגינע ארופ פון דאך? (“משוגע, רד מהגג” ביידיש). ובכן אלה שלנו אכן יורדים מהגג, אבל לא במעלית או במדרגות, ובקומה ה־30 הם עדיין סבורים שיש על מה לדבר עם אלו שבעצם השליכו אותם.