הורי מעולם לא ידעו מה משמעותו האמיתית של מוסד הנישואים. כנראה שבהשפעת הוריהם שלהם, הם קידשו את המוסד עוד לפני שקידשו את אהבתם. על כן שרדו יחד לא מתוך תשוקה רבה, מחשבות, כיסופים וגעגוע, אלא בשל הכרה בשותפות הגורל שעליה נשבעו כשענד אבי טבעת יפה על אצבעה של אמי באולם בית הכנסת שבנה סבי, אי–שם בשנות ה–80 המאוחרות.

חגיגת החתונה הייתה צנועה: בית כנסת, ארבעה עמודי חופה, הרב הראשי לחולון שר את שבע הברכות. לאחר מכן, על גג בית הכנסת, הוגש אוכל בשפע וגם אבטיחים ומלונים שלאחר חיתוכם הפכו לשושנים יפות, ומוזיקה רועמת התנגנה מתוך מערכת ישנה עבור חצי מכמות המוזמנים שהיו בסבב הראשון של כל אחד מהם. כן, אני תוצאה של נישואים פרק ב'.

כשהייתה אמי בת 20 היא נישאה לבחור והביאה לעולם את אחותי הבכורה. כשהיה אבי בערך באותו הגיל, הוא התחתן עם אישה והביא לעולם את הבכורה האחרת. ורק אחרי שהבינו השניים שלא טוב להם באותן מערכות היחסים - אבי בגלל עיניו הגדולות ואמי כי לא הסכימה לכופף את ראשה ולהפוך לאישה מן המניין - התגרשו מבני הזוג שלהם.



אבי פרק כל עול. מאדם דתי המקשיב לדברי אביו דרך קבע הפך להולל עד מאוד. בילה ב"פלאקה", ב"אריאנה" ובשאר מועדוני היוונית והישראלית שצצו אז, ובכל שבוע טס עם אישה אחרת לחו"ל.

בתחילת שנות ה–80 אמי התמודדה בקושי רב עם גירושיה. גם ככה אישה ניצבת בעמדה נחותה, והיא עוד הייתה זו שהחליטה לצאת מנישואיה. לא פחות ממצורעת.

אבל היא החליטה ללמוד על עצמה. עבדה, טסה לחו"ל לבד, ראתה את הריביירה הצרפתית, הוחמאה ממחזרים שלא הפסיקו להתדפק על דלתה, ולימדה את אחותי כיצד לא לוותר על עצמה.

כזו בדיוק היא אחותי היום. קרייריסטית שלא מוותרת על עצמה.

אינני יודעת מה גרם להורי להתמסד שוב. אני מניחה שזה החוסר שמרגיש כל אדם. כנראה שביום ההוא, במועדון ההוא, כשהבריזה אמי לדייט אחר ופגשה את אבי במקומו, הוא הילך עליה קסם בפלפולי לשונו, שפתו וצחוקו המתגלגל. כבש את האישה שמעולם לא הרכינה את ראשה בעבור שום דבר ואף אחד.

***

במסעדה קטנה ישבו שני הורי ושתי אחיותי - אחת אז תלמידת יסודי והשנייה תלמידת תיכון - ושוחחו על החתונה המתקרבת. החיים נראו אופטימיים מתמיד, לא הייתה דרך לדעת את העתיד לבוא. על כל פנים, גם שתי הבנות התחברו זו לזו.

את הדבש הזה, של הבילויים יחד, המשפחתיות היפה, הבישולים, הצחוק, אבי ואמי המאוהבים ואחיותי הנערות, לא זכיתי לראות. לא אני ולא אחותי הקטנה. אנחנו באנו לעולם כשרוב החלקים הפכו אפרוריים וקשים. חובות שגרר אבי מעברו ואומללותה של אמי. רגע אחרי שהשיגה את הלבד שלה ואת כל מה שרצתה, נכנסה אל העצב ואל הפשרה, אל הצנע והדוחק, שלא הייתה מורגלת אליהם.

אמי מספרת כי פעמים רבות רצתה להתגרש, אפילו טרם נולדה אחותי הקטנה. בלילה קריר אחד של מרץ היא הביטה בי ישנה בלול. הייתי בת שנה בערך ונרדמתי עם בקבוק בפה. לדבריה, היא ליטפה את שערי, שלפה את הבקבוק מפי ולחשה: "מחר אני ואבא מתגרשים. אני מקווה שלא תכעסי עלי".

למחרת בבוקר, מול הדיינים ברבנות, קיבלה רגליים קרות וביקשה מאבי לשוב הביתה. הוא, שהיה מאוהב בה עד כלות, שב כמובן ברצון.

כשהייתי בת 5 התעופפו צלחות חרסינה ונשברו על רצפת הבית במריבה נוספת ביניהם שיצאה משליטה. רצתי לאמי ורגלי נחתכה. אבל לא בכיתי. כשמרחה לי יוד והדביקה פלסטר צבעוני, הבטתי בה ושאלתי: "למה את ואבא לא נפרדים?". באותו הרגע היא לא ענתה לי, אבל בלילה הסבירה שהיא לא מוכנה שעוד ילדה תגדל להורים גרושים.

***

בחודשים האחרונים אני פעילה מאוד בקהילת הניכור ההורי. משוחחת עם ילדים, בני כל הגילים (גם בני 40 או 50), שנמנע מהם לראות את אחד מהוריהם על ידי ההורה השני. ולמה? כי אחד ההורים סירב להשלים עם הגירושים והחליט להעלים מהשני את היקר לו מכל.

נהג המונית שהסיע אותי לפני כמה ימים היה צעיר, חתיך וחייכן. הראה לי את תמונות ילדיו וסיפר שהוא גר ביחידת דיור לידם ומבקר אותם כל יום. כששאלתי אם הוא לא נשוי, ענה: "נשוי אבל עדיף לנו ככה, בשביל הילדים. לא צריך רשמיות". כן, כמובן, עדיף שהילדים יראו זוג הורים אומלל ולא אוהב מאשר יציאה אל החופש והורה המסרב לוותר על חייו. לא פעם הבטתי באמי בבוז: מה זאת אומרת "לא רציתי שתגדלי גם את להורים גרושים?". תארי לך איזה כיף יכול להיות לי: אמא מאושרת, אבא מאושר, שתי מתנות ביום ההולדת, שני בתים, שני חדרים, אין צעקות, אין קללות שילדה לא אמורה לשמוע. וגם הרגל הייתה נשארת שלמה.

לא מזמן התראיינתי ל"לאשה". אני והכתבת דיברנו על המון נושאים, הכתבה הייתה מפרגנת עד מאוד, ובכל זאת, במה היא בחרה להתמקד? בזה שאמרתי שכיום אני מאוהבת בבן זוגי, הוא אהבת חיי הבלתי מעורערת, אבל אם תבוא יום אחד הבצורת ואף שיקום לא יצליח לנו - אקום ואלך.

"אני גרושה", היא לחשה, "ובכל זאת, קצת לפני החתונה, אני לא חושבת שכדאי שתדברי כך", היא הזיזה את עיניה שמאלה וימינה, לראות שאף אחד, חלילה, לא שמע את מה שיש לי להגיד.

"אבל למה? למה שנתענה?", אמרתי. "אני מאוהבת בחיוך שלו, בלב שלו, והוא בצחוק שלי, בדעתנות שלי, אבל מה יקרה אם פתאום ידעך הכל וכבר לא יהיה מה לאהוב? נישאר בכל זאת?". הכתבת שתקה, שאלה "את בטוחה?". עניתי: "כן, אני בטוחה". היא מלמלה: "איזו אמיצה את". כמובן שאת הריקושטים שקיבלתי שם, בתגובות, מיותר לציין פה.

***

היום כבר נרגעו הגלים. אמי ואבי נפגשים לעתים בארוחות משפחתיות, כגרושים כמובן (לקח זמן, אבל בסוף זה קרה). נכדים הצטרפו אל המשפחה, והם תופסים את תשומת הלב. לאחרונה, לאחר ארוחת צהריים ספונטנית עם אמי, טלפן אלי אבי ושאל בחשש: "אמא איתך?".

"לא", שיקרתי לו. ידעתי שאם אשיב בחיוב, הוא לא יהיה כן במאה אחוז. "מרסל, אני חייב לבקש ממך משהו, אבל תבטיחי לי שזה בינינו", הוא אמר. "בטח, דבר", השבתי. "מרסל, למי את מקדישה את הספר הבא שלך?", הוא שאל. "איזו שאלה", הופתעתי. "אני מניחה שלשניכם".

אבי שתק, השתעל מעט, והמשיך: "אבל אנחנו גרושים, מרסל".

"אז מה?", אמרתי.

"תקדישי לי, לאבא שלך, מה כבר יקרה?", הוא התעצבן.

"אני לא יכולה להקדיש רק לך, זה לא פייר", הבהרתי.

אמי עיקמה את פניה והחלה להתעניין. סימנתי לה בידי שלא תפצה פה, שלא תשבור את אמונו של אבי בי.

"זה פייר מאוד", הוא המשיך. "רק אני הייתי לוקח אותך לחוגים".

"אלה היו חוגי ניסיון, הם לא עלו כסף", השבתי.

"מרסל, אמא שלך אומרת לך להגיד את כל זה? היא לידך?", הוא חשד.

"מה פתאום, אני לבד", כעסתי.

"טוב", הוא ניסה לעורר בי ייסורי מצפון, "תקדישי לאמא שלך וזהו".

"אקדיש לשניכם", סגרתי את הסיפור.

"ומה תכתבי עלי?", הוא שאל.

"אכתוב לאבא, היקר לי מכל". בקושי סיימתי את המשפט והחלו להישמע רעשי רקע נוראיים. "מרסל? את שם?", נלחץ אבי. "הכל בסדר?".

"שלום, אדון יוסי!", לקחה אמי את הסלולרי. "אני היקרה לה מכל! חצוף, חשבת שאני לא אדע מזה?".

***

שעה לאחר שהוגש החשבון, הם עדיין התווכחו בטלפון. הפעם, בפרספקטיבה אחרת, זה היה דווקא חמוד. ישבתי שם, צפיתי בה מזיעה ומעוצבנת. את שיעולו האימתני שמעתי ממרחק. ומשום מה, התענגתי על כל רגע. אין ספק, עברתי המון איתם. לא פעם הם גרמו לי לדמעות של צער, אבל מאז שהם גרושים העולם הרבה יותר מצחיק.