הלוואי שאורון שאול חי. הלוואי שגיבור קרבות מבצע צוק איתן נותר בחיים באותו יום מר ב־20 ביולי 2014 בסג'עיה. הלוואי והוא יחזור לישראל, הביתה. זו התפילה של כולנו. אבל יותר מכל זו התפילה של אמו, זהבה שאול. היא זו שמאמינה שאורון שאול חי, וטוענת שיש לה הוכחות לכך, למרות ההודעה הרשמית של צה"ל שבנה נפל חלל. זו סיבה מספקת שבגללה האם זהבה נלחמת כלביאה נגד כל גילוי של פשרנות בהסכמים מול חמאס.
 

 אתמול היא תיארה את רמת הרתיחה של הדיונים במילים צבעונית: "נתניהו היה אדום, צעק עלינו ודפק על השולחן". את הדרך שבה ממשלת ישראל בראשות נתניהו מתנהלת מול חמאס היא מגדירה בבוז ככניעה. אך האמת היא שמדובר בחוסר אנושיות קיצוני של חמאס, כאשר אפילו בדל ידיעה על גורל הלוחמים שלנו נחשב להטבה שיהודים לא ראויים לה, וזה משאיר את האדם הסביר חסר מילים. 
 

שרת המשפטים איילת שקד הבטיחה אתמול שלא נסכים רק לשקט תמורת שקט ברצועת עזה. הבעיה היא שכולנו די שבעי הצהרות "לא נסכים" כאלה. כולנו חסרי אמון. ייתכן שלממשלה ולעומד בראשה אין ברירה אלא לשקול שיקולים גדולים יותר בבואם לייצב הסדר מול הטרוריסטים של עזה. אני מניח שצריך להתחשב גם במתרחש בגבול הצפון, בתוכנית המאה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, במאבק בתוכנית הגרעין של איראן ובמה לא. אבל אמא של אורון שאול לא שוקלת את כל השיקולים האלה. היא, ואחרים הקרובים לנמצאים בידי חמאס, רוצים לראות את יקיריהם בבית. 
 



מקס ברוד הוא סופר מופלא. אנחנו זוכרים כיום את כתבי פרנץ קפקא ידידו הקרוב, שברוד הציל וגילה לעולם, אבל ברוד הוא סופר ומחזאי גדול בעצמו. אחד מספריו, שהפך בידיו גם למחזה, הוא "ראובני שר היהודים". היצירה מבוססת על דמות היסטורית אמיתית, מנהיג יהודי כמו משיחי שמצליח לגייס צבא גדול וכוח פוליטי רב באירופה של המאה ה־16.

ברוד בוחר לתאר דילמה כזו: לנוכח עוצמתו המרשימה, באים יהודים אל ראובני שר היהודים, מספרים על מצוקת מוות שנשקפת לקבוצה קטנה של יהודים ודורשים ממנו להציל אותם. הוא מסרב, כי את כוחו וצבאו הוא שומר למטרה גדולה יותר: גאולת ישראל והקמת מדינה בארץ ישראל. דילמות כאלו, שבהן זעקה צודקת של פרט מתנגשת במטרות אסטרטגיות גדולות, לא עומדות להניח לנו ולכל ראש ממשלה שלנו.