אחת לשבוע בערך אני מקבל מייל ממישהו ששואל אם אני מעביר קורסים בכתיבה. מיד אחרי השאלה הזו מגיעה בדרך כלל פסקה שבה מסביר לי השולח כמה הכתיבה מרגשת אותו, כמה היא טבועה בנשמתו, ואיך הוא רואה בה משהו קדוש, נשגב. אני קורא את הדברים ולא יכול שלא לקנא. אישית, מעולם לא ראיתי בכתיבה משהו נשגב, קדוש, ומעולם לא באמת התרגשתי מהמלאכה עצמה. הסיבה לכך שהתחלתי לכתוב היא כי לא הייתה לי ברירה. רציתי למצוא שפה משותפת עם אבא שלי, והיה לי ברור שזה מה שאני צריך לעשות בשביל זה. 
 

כל חיי הבטתי באבי מהצד וראיתי איך הוא דיבר בתשוקה עם מכריו על קפקא, אלבר קאמי, יעקב שבתאי, אבידן, גוגול, חנוך לוין. העיניים שלו היו בורקות, והוא היה מדליק סיגריה בסיגריה ומדבר בשצף ובנלהבות כשהיה מסביר על ספר חדש שקרא או על פרט ביוגרפי שגילה על אחד מגיבורי הכתיבה שלו. כשהיה שואל אותי מה חדש בבית הספר ואני השבתי לו, זה היה בטון שונה. לא הייתה בזה התשוקה שבה דיבר על כתיבה וסופרים. מאז שהייתי קטן היה לי ברור מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול: לדבר על סופרים וכתיבה עם אבא שלי.
 

אז בגיל 19 התחלתי לכתוב ואיכשהו - לעומת כל שאר הדברים שעשיתי בחיי עד כה - יצא שלא נכשלתי בזה כישלון טוטאלי, ואפילו זכיתי לכמה מחמאות. אני זוכר את הכתבה הראשונה שפרסמתי בעיתון ״העיר״ ואת שיחת הטלפון הנלהבת שקיבלתי מאבי ביום שישי בצהריים, לאחר פרסומה. אינני זוכר התרגשות מתהליך הכתיבה עצמו, רק מאותה שיחת טלפון. למעשה אני עד היום זוכר את השעה המדויקת של השיחה, 12:23, ואת ההרגשה המופלאה שחשתי כששמעתי אותו אומר לי כמה שהוא גאה בי ושהוא חושב שנועדתי לכתוב. רק המחשבה על כך יכולה לגרום לי לדמוע.
 


התוכנית עבדה. הכתיבה אכן קירבה בינינו וקשרה בינינו קשר שהוא אפילו מעבר ליחסי אב ובנו. אבל תמיד נראה שאבי היה מרוגש הרבה יותר ממני מהכתבות ומהטורים שכתבתי. אני כמובן הייתי מתרגש מזה שהוא היה מתרגש.

״אני מתנצל״, אני נוהג לענות לאלה שפונים אלי, ״אבל אני לא מלמד כתיבה. כי האמת היא שאין לי שום טכניקות סודיות וטריקים להעביר. כל מה שאני עושה זה לשבת מול המחשב, לגייס מקסימום כנות (כי אם אתה לא כן לחלוטין, נותן לאגו מקום בכתיבה, אתה סתם מבזבז נייר ואת הזמן של הקורא) ולכתוב את הדברים באופן שנראה לי שהייתי נהנה לקרוא עליהם בעצמי. איכשהו, רוב הפעמים זה עובד. אבל מעבר לזה אני לא יודע שום דבר על כתיבה״.

למען האמת, אני חייב להודות שמאז שאבי נפטר לפני ארבע וחצי שנים הכתיבה הפכה לאירוע בודד בחיי. כבר אין טלפונים מאבי בימי שישי לאחר שקרא את הטור השבועי. בכלל, את סופי השבוע שלי כבר הרבה זמן אני מעדיף להעביר בשינה רצופה של יומיים, בלי לצאת מהמיטה, בניתוק טוטאלי מהמציאות, כאילו אני בפרומו של המוות.


הסיבה היחידה לכך שאני ממשיך לכתוב היא כי אין לי ברירה. אני כבר בן 35, זה הדבר היחיד שאני עושה לא רע בחיי, ובעצם רק באמצעות הכתיבה יש לי סיכוי לגאול את עצמי מקללת ״הבן של״. ברור לי שאין שום דבר אחר שאצליח לעשות טוב ולהתמחות בו עד כדי כך שאולי אצליח להפוך למישהו בפני עצמו ואחמוק מהקללה. כמובן שכשחושבים על זה, זה די משעשע: התחלתי לכתוב כדי להיות אבא שלי ועכשיו אני כותב כדי לברוח ממנו.

רוצים לדעת כמה אני דפוק? כל פעם שאוזלים לי הכוחות ואין לי יכולת לשבת ולכתוב, אני הולך לגוגל, כותב ״ליאור דיין הבן של אסי״, קורא את התוצאות המחרידות שמוכיחות לי כמה שאני רחוק מלהיות מישהו בפני עצמו - ומיד נטען במוטיבציה לכתוב ולנסות לנצח את מחסום ״הבן של״. 


לעתים אני אפילו לא צריך לעשות את זה, המציאות מספקת לי בעצמה את הדלק. לפני כמה שבועות הייתי בשיחה עם המוקד של חברת בר המים, והמוקדנית שכחה לנתק את הטלפון בסיומה. ״את יודעת מי זה היה?״, היא אמרה למוקדנית שלידה, ״ההוא, הבן של אסי דיין״. דברים כאלה מעניקים לי את הכוחות להתגבר על הקושי של הכתיבה השבועית, שבוע אחר שבוע. אני מניח שאפשר להגיד שאני שונא לכתוב, אבל אני שונא עוד יותר להיות ״ההוא, הבן של״.