ספק אם היו ביטויים שהרגיזו כל כך את תומכי הליכוד בעידן הפוסט–צ'חצ'חים, כמו הדיבור על תופי הטם־טם, לאמור: בהתקרב יום הבחירות מכים מנהיגי הימין בתופי מסורת ישראל, הלאומיות והעדתיות - והנה מתקבצים כל תומכיהם ונקהלים אל הקלפי. ברוח הפוליטיקלי קורקט של ימינו אפשר להבין את גודל הפגיעה בציבור גדול: לא רק מהזלזול בכושר השיפוט שלו, אלא בעיקר מהטרמינולוגיה, המשך ישיר לדיבור הגזעני על מי שירדו מהעצים או יצאו מהמערות.
 

מהר מאוד השכיחה הביקורת על הסמנטיקה את הביקורת על המהות, שאפשרה לראש הממשלה המכהן להציל מערכת בחירות אבודה בעזרת שקר "הערבים הנוהרים": הך בתוף - וזכה בשלטון.
 

מרוב התפעמות מיכולתו של הימין להעמיד בשלשות את בוחריו מול הקלפי, לא שמו לב בשמאל שהפוסל במומו פוסל. הוויכוח על חוק הפונדקאות היווה שיעור מאלף בהיכרות עם מנגנוני ההפעלה של השמאל, ובעיקר עם העובדה שהם מטומטמים בדיוק כמו המנגנונים האוטומטיים של הימין.
 



התיקון לחוק הפונדקאות התיר לראשונה בישראל טיפולי פונדקאות גם לנשים יחידניות. הוא לא התייחס לגברים, בלי קשר לנטייתם המינית. אבל קל לראות כיצד חשו הומוסקסואלים את עצמם מופלים לרעה. מכאן והלאה יכול היה הנושא הזה לעורר ויכוחים אידיאולוגיים נוקבים, למשל סביב עצם המוסריות שבפונדקאות בתשלום. או סביב האובססיה היהודית לריבוי טבעי, שהפכה אותנו למעצמת פוריות. אובססיה שממומנת מאותו תקציב בריאות שמונע, למשל, תרופות מצילות חיים מאנשים חיים. 
 

הנימוקים הם כבדים, לשני הצדדים, אבל יש גם מקומות שבהם הסוגיה ברורה יותר: האם המדינה רשאית לדרוש מאזרחיה שוויון בחובות, אך לא להעניק להם שוויון זכויות? כדי לחדד את הוויכוח: האם הומוסקסואל שהיה קצין ביחידה קרבית, עובד למחייתו, משתכר לא רע ומשלם הרבה מסים כחוק, אינו זכאי לכך שהמדינה תתמוך בתהליך פונדקאות שלו ושל בן זוגו, יותר מאשר, נניח, אישה חרדית שרוצה ללדת עוד ילד שלא ישרת בצבא, לא יעבוד למחייתו - ויחיה על חשבון הציבור לאורך כל חייו? (ברור שלא כל ההומואים הם קצינים במילואים, ממש כשם שברור שלא כל החרדים משתמטים מגיוס ועבודה, ההקצנה כאן היא רק לשם הדיון). 
 

וראו זה פלא - דווקא בוויכוח שמעורבות בו סוגיות מוסריות, חוקיות ואזרחיות כבדות משקל, התקבץ כל שבט מול המדורה שלו: תומכי ימין שבימים כתיקונם מעמד האישה לא נוגע להם לקצה ה"מטל עם דדל" ישראל שלהם, הפכו לפתע לדואגים פן תנוצלנה נשים חלשות (חלקם אף אימצו את הביטוי החברתי הנוראי "מוחלשות", והמצטיינים שביניהם הפגינו אפילו בקיאות מרשימה בעלילות "סיפורה של שפחה", סדרה שכידוע מותרת לצפייה רק לבעלות תואר שני בלימודי מגדר). מולם יצאו להפגין בעד זכותם של גברים לשירותי פונדקאות כל מי ש... אתם יודעים מה? חבל להכביר מילים: כל מי שלא סובלים את בנימין נתניהו, אשתו, ילדיו ושלטונו. 

המקרה זימן לי נסיעה בשדרות ח"ן ושדרות רוטשילד בתל אביב בדקות שקדמו להפגנה: ההמונים נהרו אליה ברגל מפלורנטין, לב תל אביב והצפון הישן, מחוזות הבחירה של השמאל האוטומטי. הם בדיוק אותם אנשים שבאו לתמוך במחאה החברתית, או להבדיל - להסתופף בכיכר ביום הזיכרון ליצחק רבין. אפשר להזדהות איתם ואפשר לסלוד מהם, אבל הדבר האחרון שאפשר לייחס להם הוא מחשבה חופשית ושיקול דעת עצמאי, נוכח סוגיה שמעמתת זכות מול זכות ושעבוד מול אפליה (הדיווח התקשורתי על הנושא, כאילו מדובר במאבק שסוחף את כלל אזרחי ישראל, היה פייק ניוז במלוא מובן הביטוי).
 

מאחר שעד כה ישבתי על הגדר, אומר את דעתי הנחרצת: אני נגד מימון ממשלתי לטיפולי הפריה. עקרות אינה מחלה וכמוה גם העדפה של בני אותו המין. לפיכך מי שמאוד רוצה ילדים, יתכבד ויממן בעצמו טיפולים משלימים אם ידו משגת, או שיאמץ ילדים שבאו לעולם באופן טבעי אך ללא סיכויים לגדול באהבה בקרב משפחתם הביולוגית. אחרי שכתבתי את זה, עלי לציין שאני מתנגד לאפליה על בסיס מגדרי. במילים אחרות: אם המדינה החליטה להיות מטומטמת מספיק כדי לממן פונדקאות, היא חייבת לעשות כן עבור כל אזרחיה, בלי הבדלי דת ומין.
 

הערה אישית: אני אב מסור לשלושה ילדים שמעולם לא נחשפו בביתם לחלוקת תפקידים מגדרית קלאסית. אני מכיר זוגות חד־מיניים שהם הורים נפלאים לילדיהם, ועדיין זכותה של האישה לפרי בטן גוברת בעיני על זכותו של הגבר. אמהות היא אינסטינקט, אבהות - גם אצל אבות מופלאים - היא תכונה נרכשת. אם צריך להכריע מוסרית בעד זכות להורות, הרי שזכותה הטבעית של האישה גוברת בעיני על זכותו של הגבר, אבל רק כל עוד היא אינה מעוגנת בחקיקה.