כשהתפרסמה רשימת ארבעת המתמודדים על תפקיד הרמטכ"ל ובה שמו של האלוף יאיר גולן, פנתה קבוצת הורים שכולים המכנה עצמה "פורום בוחרים בחיים" אל שר הביטחון, וביקשה כי האלוף גולן לא ימונה לתפקיד כיוון שלדבריהם הוא מוכן לסכן את חיי חיילי צה"ל כדי להימנע מהריגת ערבים חפים מפשע. המשפחות לא שכחו כמובן גם את התבטאותו של גולן בטקס יום השואה ב־2016: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט לפני 70־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום", אמר אז.

ארגון אם תרצו, שהצטרף לפניית ההורים השכולים, מסר: "מהתבטאויותיו של האלוף גולן עולה תמונה מדאיגה של מפקד המוכן לקחת סיכונים מיותרים של חיי חיילינו, תוך השוואה של מדינתנו לגרמניה הנאצית... אדם שדם ילדינו זול בעיניו אינו יכול לשמור ולפקד על צה"ל".

שר הביטחון אביגדור ליברמן הודיע מצדו כי בבואו לשקול את המועמדים הוא מתעלם מכל רעשי הרקע, והשיקולים בבחירת הרמטכ"ל הבא צריכים להיות - ויהיו - מקצועיים בלבד. "קמפיין ההכפשה שמתנהל נגדו בימים האחרונים אינו ראוי ולא תהיה לו שום השפעה על הליך מינוי הרמטכ"ל". גם אם שר הביטחון צודק באמירתו שאי אפשר ליחס לגולן זילות דמם של חיילי צה"ל, והוא חייל ומפקד אמיץ שעמד בראש לוחמיו בהיתקלויות רבות - אי אפשר להתעלם מאמירתו על התהליכים שעוברת החברה בישראל, ושמזכירים לו מה שקרה בגרמניה הנאצית.



כי ממה נפשך: אם סגן הרמטכ"ל חושב באמת כי יש צל צלו של דמיון בין מה שקרה בגרמניה ערב ההשמדה ובמהלכה, ובין מה שקורה בישראל - חייב אדם לתהות שמא הדובר הוא בור או אידיוט. וכיוון שהאלוף גולן ודאי איננו לא כזה ולא כזה, נותרה רק אפשרות אחת נוספת. האפשרות השלישית גרועה מהראשונה. כי בורות ביחס למה שהתרחש באירופה בשנות ה־30 וה־40 של המאה שעברה אפשר לתקן בסמינריון מרוכז בן ימים מספר ב"יד ושם". וכיוון שאיננו מניחים כי אידיוט יכול היה לעבור בהצטיינות את המסלול הצבאי שעבר האלוף גולן, ניתן רק להניח שדבריו אלו נאמרו מתוך שהוא "בעל אג'נדה" מסוימת - כזו הרואה סכנה חמורה, למשל, בחוק הלאום, אף שדבריו על הדמיון לגרמניה נאמרו שנתיים לפני אישור החוק.

עד היום נבחרו הרמטכ"לים בידי הממשלה על פי המלצת שר הביטחון. בעשורים הראשונים למדינה החזיק ראש הממשלה לרוב גם בתפקיד שר הביטחון. באותם שנים הייתה תמיד הבחירה "פה אחד". פיו של דוד בן־גוריון. הבחירה הייתה תלויה ומותנית כמובן בהיותו של המועמד לתפקיד הרמטכ"ל "מאנשי שלומנו", כלומר חבר מפא"י. זכורה אמירתו של אריאל שרון שאם אינו זוכר בדיוק באיזה תאריך זכה לדרגת אל"ם, די לו להוציא מכיסו את כרטיס החבר במפא"י, כי רק ביום שבו התפקד למפלגה - יכול היה לקבל את הדרגה. אף לא יום אחד קודם לכן. לאחר מכן - מעבר לדרגת האלוף - גם חברות במפלגת השלטון לא היה די בה, אם "היו ידיעות" שהמועמד נוטה פוליטית לכיוון אחר. גם שנים רבות לאחר הסתלקותו של בן־גוריון נבחנו נטיותיהם הפוליטיות של המועמדים, וכאלו שנחשדו כסוטים מן הקו - לא קודמו.

לא הכל מקצועי

בעולם אוטופי, לרמטכ"ל לא צריכות להיות השקפות פוליטיות. אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. ככל אדם, גם לרמטכ"ל יש השקפות. אבל אסור לו כמובן לבטאן בהיותו בשירות. מאליו מובן כי שום רמטכ"ל לא יצהיר שהוא מצביע מרצ או שינוי בבחירות לכנסת. אבל בסוגיות בוערות ושנויות במחלוקת אין צורך בתמיכה במפלגה מסוימת כדי שאמירה של רמטכ"ל תהיה "פוליטית". אנו זוכרים כי די היה בצל צלו של חשד שהרמטכ"ל יעלון מתנגד ל"התנתקות" כדי שמינויו לא יוארך, ושרון הביא עלינו לתפקיד את דן חלוץ, שהסכים בהתלהבות עם תוכנית ההתנתקות, ממש באותה התלהבות שהוליך אותנו לכישלון הצבאי הקשה במלחמת לבנון השנייה.

ולפיכך אי אפשר לגלגל עיניים ולומר כי התבטאותו של האלוף גולן ביחס לדמיון לגרמניה הנאצית היא "אמירה ערכית" ולא מייצגת השקפה פוליטית מסוימת מאוד. שמאלנית מאוד. ואי אפשר להיתמם ולקוות כי מינוי רמטכ"ל יהיה "מקצועי" בלבד, משום שסטריליות כזאת אינה קיימת במציאות. לצערנו או לשמחתנו - רמטכ"ל ממליץ לממשלה לצאת או שלא לצאת למבצע צבאי לא רק על סמך שיקולים "מקצועיים". כי אם רק מספר קני התותח והטילים שלנו מול עוצמותיו של האויב היה מדריך אותו - לא היינו קוראים על המלצות השוטים השמאלניים ממערכת הביטחון שהפעילו בשעתם לחץ אדיר על הדרג הפוליטי להגיע לידי הסכם עם אסד ולסגת מרמת הגולן. זו לא הייתה "תפיסה מקצועית", כמובן. כך גם לא היינו קוראים מדי יום ידיעות על המלצת המערכת הביטחונית להקלות הומניטריות בעזה. בין שהם צודקים או טועים, אלו הם ודאי לא שיקולים צבאיים־מקצועיים, אלא תערובת של שיקולים רחבים הרבה יותר, ולכן מושפעים בהכרח מהשקפת העולם של נושא המשרה.

נניח שליברמן היה אדם העומד במילתו, והיה מחפש רק רמטכ"ל שיהיה מוכן לחסל את אסמעיל הנייה או את יחיא סינואר בתוך 48 שעות מכניסתו לתפקיד. הרי ברור שהשמאל היה נזעק ודורש ליטול מידיו את הכוח למיין מועמדים ולהמליץ על הרמטכ"ל הבא. אבל הכל כבר יודעים שליברמן אינו מתכוון באמת למה שהוא אומר, ואפילו השמאלנים שלנו, שלא לומר חמאס - אינם חוששים ממנו.

ואם כך, אולי זו היא ההזדמנות לשנות את דרך בחירת ראש המטה הכללי של צה"ל. המועמדים הסופיים צריכים להתייצב לפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ולעבור שימוע, בדומה לתהליך שעוברים בעלי תפקידים מקבילים בארה"ב. זכותו של הציבור לדעת מה חושב המועמד על ביצועי צה"ל במלחמת לבנון השנייה או בצוק איתן, אם היו אלה הצלחות מובהקות, כישלונות, או שמוקדם מדי לדעת. זכותו של הציבור לדעת מה חושב המועמד על חוק הלאום. האם הוא מזהה בחוק פגיעה בלכידות הצבא? קרע עם הלוחמים הדרוזים? ואם כן - מה צריך לדעתו להיעשות כדי לאחות את הקרע. זכותו של הציבור לדעת, למשל, אם המועמד סבור שניתן וצריך לחסל את חמאס ולהשיב בכל מחיר את גופות נעדרינו. האם הוא יתמוך בשחרור מחבלים במקרה כזה? סתם, מעניין לדעת לפני שזה קורה, הרי כל אלו הן שאלות ערכיות ולא פוליטיות. למה נזכה לשמוע אותן רק ערב יום השואה?

לא הכנסת תאשר את מינוי הרמטכ"ל אלא הממשלה, לאחר המלצת הרמטכ"ל ולאחר שימוע לפני הכנסת. ככה לפחות ידעו חברי הממשלה על מי הם מצביעים ולא יסתפקו רק בשמועות, רכילות או כתבות עיתונאיות.