לכל אחת מהחברות שלי יש שורה ברזומה שמעידה על כך שהייתה בעברה הבטחה ספורטיבית גדולה. האחת הייתה חברה בנבחרת התעמלות הקרקע של הפועל. השנייה חתרנית מצטיינת בנבחרת השחייה של אותה תנועה, והשלישית הייתה הבטחה גדולה בתחום הריצה. אני זוכרת את ההשתאות שלי מול א', שהייתה הולכת על הידיים כמו שאחרים צועדים על הרגליים, את הזינוקים, הגלגלונים והסלטות של מ' ואת צליחת הכנרת של ר', את האליפות האירופית הפתוחה בטאקוונדו של ל' ששבה אלינו עם מדליית זהב, וכן הלאה. רק לי אין שום דבר כזה בקורות חיי, כי אני, איך שלא נסובב את זה, נולדתי פדלאה. ואם כבר לסובב, בבקשה בלי תנועות מוגזמות. 
 

לא זו בלבד שבעברי אין שום דבר מבטיח, גם ההווה הספורטיבי שלי דל, מוטל בספק, והעתיד, כפי שאמר יגאל אלון בהקשר שונה אומנם, לוט בערפל. אני לא יודעת לרוץ או לשחות חרף עשרות השיעורים שהוריי השקיעו בי, או לעמוד על הראש. אפילו גלגול קדימה עם קימה בלי עזרת ידיים גדול עלי, וגם הקואורדינציה לא שלאגר. 


אם כן, מה רבה המבוכה שכולן וכולם סביבי נהיו חיות כושר לכבוד גיל 40. בכל יום אני מתבשרת על נבחרת חבריי ההולכת ומתפתחת. האחת נהייתה אצנית כי אין, אין כמו ריצה מגירת זיעה לפתוח בה את הבוקר. השנייה צולחת את בריכת האוניברסיטה עם 100 בריכות יומיות כי זה מנקה את המחשבה, וכן הלאה. רק אני מסתפקת בשיעור פילאטיס שבועי ייצוגי. כמה פדלאה אני? בואו נגיד שהיה צריך להמציא עבורי תת־ענף, נאמר, פיליטיס. 




"אמא, את עגלה", אמרו לי בניי שגידלתי ורוממתי. לרגע התביישתי והחלטתי לשנות את דרכיי. נרשמתי להתעמלות במים, קניתי בגד ים של ארנה וצעדתי מתוחת גו לשיעור הראשון. טוב, אולי לא בגאון, ואני קצת סקווידוויד מ"בוב ספוג", כך שמתוחה זו לא ממש אני. בבריכת השחייה של בית גיל הזהב הקרוב לביתי חיכה לי הריח האהוב עלי בעולם: ניחוח הכלור. באתי עם נחיריים מנופחים מבוז שהכנתי מראש והעפתי מבט לעבר הפרטנריות שלי בבריכה. זקנות בנות 90. אני קורעת אותן, זה ברור. ובכן – לא. נכנסתי למים. חברים, זה קשה. בזמן שבנות ה־90 הנמרצות עשו תנועות כאילו ההתנגדות במים אינה פי 12 יותר ממה שקורה מחוץ להם, אני חטפתי סחרחורת מהמאמץ. כן, אני, כרמית לבית ספיר, עשיתי את שאדם לא עשה לפני: הזעתי בתוך המים. 


אז אם לא מים, אולי יבשה. "אני אאמן אותך בריצה!", הציע הבן הקטן שלי במבט מרחם. לבשתי מדי ריצה, נעלתי נעליים עם כריות אוויר ויצאנו לאוויר החופשי. תמדוד זמנים, ביקשתי ממנו. כלומר מה כבר יכול להיות ומי יכול עלי בעולם הזה, כשאני רוצה משהו באמת? אני, שהייתי 12 יום עם צירי לידה ומוניטור משתולל, אני אשבר בגלל ריצה?


מודד? שאלתי ולקחתי נשימה עמוקה. והוא מדד, ואני רצתי ורצתי ורצתי ורצתי, כאילו אין מחר. אחר כך עצרתי, קימרתי גבי והשענתי כפות ידיים על הברכיים. נו, כמה? שאלתי אותו מתנשפת. "58!" ענה לי בצעקה. מה 58?, "מטר, אמא. מטר".


הייתי רוצה לספר שחשבתי שזו הזדמנות נהדרת להראות לו שאמא שלו גיבורה שלא נשברת, ויש לה יכולת התמדה ורצון שאף אחד לא יכול לסדוק, אבל האמת היא שאמא שלו לא אוהבת ספורט, וגם הספורט לא מאוד אוהב אותה. אמא שלו מתמידה בדברים אחרים. אמא שלו החזיקה אותו ברחם 12 יום עם צירי תופת, כי היא הבינה שכל דקה קריטית עבורו. ואם זה לא ענף אקסטרים, ספרו לי מה כן. בינתיים, ברשותכם, אמשיך לכהן קדנציה נוספת כיו"ר מועצת הפדלאות. לא סתם אחת - יו"ר נלהבת וגאה.