זה לא באמת משנה בת כמה את, במה את עוסקת ומה חווית בחייך שעיצב את אישיותך - אין דבר שמכין אותך למבט הספרנית של המוכרת במתחם למכירת חזיות בחנות או ברשת כלשהי, כדי לגרום ללבך להחסיר פעימה כשהיא מתקרבת אלייך עם המבט הצר מעל זוג המשקפיים שמונח לה על האף ומלווה בצקצוק שפתיים: “מתוקה שלי, זו לא המידה הנכונה". אצלי הסאונד הזה מלווה תדיר במבטא רומני כבד ונוזף, גם אם הן לא מרומניה. פוסט־טראומה אישית שלי, ככל הנראה.

מיליוני נשים מסתובבות ברחבי העולם עם חזיות לא תואמות למידתן, שקופצות להן בגב אחת לחצי שעה בערך ושאיתן הן נלחמות במהלך היום. כדי להתמודד עם הטרור, הן עושות שלל פעלולים בעזרת אמצעי הסוואה מתוחכמים שלא יביישו מעבדת בלוני נפץ של חמאס, לבל תיחשף התרמית בפני קולגות בעבודה או אנשים אקראיים שחולקים איתן אוטובוס. רק חדות עין ומבינות עניין יבחינו במבט “רגע, אני חייבת לסדר את החזייה" של הקולגה שיושבת מולה באי־נוחות. כן, אחותי, אני יודעת.

אגב, רובן קורבנות של מוכרת אגרסיבית במיוחד שמדדה אותן בפעם הראשונה בגיל 14 או 15, פתחה להן בגסות את וילון חדר ההלבשה ב"סלון החזיות" העירוני, מיששה להן את החזה בפרהסיה ואמרה: “נו טוף, זה עוד יגדל, נכון דליה? בואי תראי רגע אם זה מתאים לה". הן נשבעו שלעולם לא יבקשו את עזרתה של מוכרת כלשהי במציאת מידה, נמנעו מלהתפשט בחנויות קיקיוניות המכונות “סלונים" המנוהלות לרוב בקונספט הבבושקה - סבתא, אמא ובת אגרסיביות במיוחד (וסלחו לי ממש, אבל לרוב הן גם בעלות מידה אימתנית בחזייה, ולא בהקשר החיובי המשתמע מכך) - ואת רוב רכישות ההלבשה התחתונה שלהן הן עושות ברשת. מתכון לאסון.



אני לא יודעת מדוע חשבתי לעצמי שזה בדיוק הזמן לנפנף מהמגירה את כל החזיות הישנות והלא מתאימות שלי, ולהתחיל להתנהג כמו אישה אמיתית. אמא שלי טפטפה לי במשך השנים שאישה צריכה להתלבש כמו ליידי, והייתה מזועזעת עמוקות כשהייתי יוצאת מהבית עם כפכפי אצבע או עם פריט לבוש כלשהו שנקנה מראש כשהוא קרוע. בגיל 39 עוד לבשתי שמלה (מסתובבת!) קצרה וירוקה, שאומנם הייתה מונחת עלי יפה, אבל מבטה של אמי לא השתמע לשתי פנים: זה כבר לא לגילך, היא פסקה. את אישה, לא ילדה בת 12.

היה לי קשה להיפרד מהשמלה הירוקה שהפכה למטלית לניגוב אבק ודמעות, ובכלל מתקופת הנעורים שלי, ולהפוך מבחורה לאישה. החלטתי שביום הולדתי ה־40 אעשה מעבר הדרגתי ואפרד מפריטים בלתי הולמים “לגילי" בארון. חלפה לה שנה, ואחרי שדרוג קל שעשיתי בגזרת המיני (שהתארך קצת), הנעליים (הכפכפים עפו לים והפרחים לצה"ל) והג'ינס הקרוע (רק בחו"ל ולקפה בשישי בבוקר), החלטתי שדי להסתובב עם הלבשה תחתונה מבית דיסני ואחיו הערס “שלוש במאה", וצריך לעשות מעשה.

יש לי חבר טוב שמאוד מבין בנשים בכלל ובמידות של חזיות בפרט, גם בלי למשש, וכבר כמה חודשים הוא מתווכח איתי שאני לא קונה חזיות במידה הנכונה וזה ניכר במצבי הרוח שלי. כמובן, זלזלתי בדבריו והמשכתי להתעסק עם הרצועות בגב בזעם, עד שהגעתי לפני שבוע לרשת מסוימת שבדיוק עשתה מבצע שכלל התאמה אישית צמודה. ראיתי את השלט אבל פחדתי מזה פחד מוות, והסתובבתי בפתח החנות כמעט 20 דקות הלוך ושוב בחשש, בעיקר מכיוון שהפתיע אותי שאותן מוכרות עם משקפי הספרנית ומראה הבבושקה המאיים משנות ה־90 - נותרו כשהיו.

“אני צריכה את זה", נקבתי במספר שלא אחשוף מעל דפי העיתון כי יש גבול למציצנות שלכם, אלא שעוד בטרם הורדתי את המיועדת עם התחרה “הנשית" מהקולב, אחזה בי בחוזקה בזרוע המוכרת ובמבטא שנשמע לי רומני כבד (אבל סביר להניח שלא), ופסקה: “זה לא בשבילך, זה לנשים גדולות, את קטנה". בכניעה צעדתי לחדר ההלבשה עם שלוש חזיות שבחרה לי זו שלא הביטה לי בעיניים אבל בהתה במקום שצריך וסרקה אותו כרנטגן. “אני אמדוד לבד", ניסיתי להקדים רפואה למכה, אך עוד בטרם סיימתי לרכוס את הראשונה, נפתח הווילון לרווחה. “בואי הנה, לא ככה" משכה אותי ביד סוכנת הביון של ה"קאפ" וסידרה לי את מה שצריך כמו אם עצבנית שמנסה להלביש ילד בן 4.

האמת שהיא צדקה, וגם החבר שעדיין לא עדכנתי אותו - ולו כדי לא להודות בטעות. אז קניתי. אפילו שתיים. בקופה ראיתי שהמוכרת מביטה עלי מהצד מבעד למשקפי הספרנית בגאווה. “תבואי שוב, אנחנו מקבלות בכל שבוע קולקציה", היא אמרה. עניתי “ברור שאבוא!" ואז הוספתי בלב “אולי ביום הולדת 50".