רגעים גדולים היו לה בשפע, אבל אריתה פרנקלין השקיעה מאמץ עליון ולא הניחה לרגעים הקטנים, המכוערים, האנושיים, הקמעונאיים והאלימים בחייה להשפיע על זמנה עם קהלה: באולפן ההקלטות ובהופעות חיות. היא תבעה כבוד, דרך ארץ ואהבה, ולבה לא היה גס במחוות של הערצה. ההיסטוריה הציבה אותה בחוד החנית של הפמיניזם, המאבק לשוויון זכויות וצעדות המחאה של מרטין לותר קינג. ברקע סערה מלחמת השולל בווייטנאם; בקמפוסים באמריקה בעבעו כיסי התנגדות אלימה; תואר אלוף העולם באגרוף נלקח ממוחמד עלי בשל סירובו לשרת בצבא; קודם נרצח מלקולם X, שפרנקלין לא ויתרה על הזכות לשיר בפס הקול בסרטו של ספייק לי עליו. ב–1968 נרצחו ד"ר קינג ורוברט קנדי (שלא בטובתה היא שרה גם ב"בובי", סרטו הנחות והמקושקש של אמיליו אסטבז על קנדי).

ביוזמה שהקדימה את ברק אובמה ב־40 שנה, הוזמנה פרנקלין לשיר את ההמנון בטקס פתיחת הוועידה של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו 1968. אנשים שהייתם מצפים מהם להרבה יותר, ביקרו בחמת זעם לא עניינית את פרשנותה המוזיקלית להמנון, ניצלו טעות שעשתה במילים כדי להתנפל על נסיבות הזמנתה וגלשו לשוליים הלא רכים של הגזענות האמריקאית בשיא כיעורה. על הגל העכור הזה ואחרים כמותו, השיבה פרנקלין אש. היא לא הייתה דיווה שניצחה את החיים בשתיקה והגנה על בכורתה בשתיקה סטואית לא מיוזעת. היא הייתה האישה השחורה שהעמידה את הנורמות של זמנה על ראשן כאשר תבעה "כבוד".

לאלה שהיו להם קשיי קליטה היא אייתה "כבוד": E־C־T־S־P־R־E. את השיר כתב אוטיס רדינג ב–1965, שלוש שנים לפני שנהרג בתאונת מטוס. אחרי שפרנקלין הקליטה אותו בליווי אחיותיה, באחת ההופעות האחרונות שלו, אמר רדינג: "השיר הבא הוא שיר שנערה לקחה ממני. היא חברה טובה שלי, אבל היא פשוט לקחה את השיר ועדיין אני אשיר אותו". השיר קיבל חיים משלו והפך להמנון לנשיות המודרנית התובעת יחס ושוויון. "זה השיר שלה עכשיו", אמר רדינג.



ארית'ה פרנקלין. רויטרס

""Respect היה הסינגל השני שלה ב"אטלנטיק" אחרי שבזבזה שנים יקרות ב"קולומביה", שלא הבינו את האש הפנימית הבוערת ביהלום הצורב בידם. את האלבום הראשון שלה, "נשמת הגוספל של אריתה פרנקלין", הקליטה כשהייתה בת 14 וחתמה עם "קולומביה" כשהייתה בת 18. היא עברה ל"אטלנטיק" ב–1966 כדי לעבוד במחיצת גדולתם של ג'רי ווקסלר ואחמט ארטגן. ב–1967 לקח אותה ווקסלר לאולפן ההקלטות של אדומי הצוואר באלבמה, Muscle Shoals המפורסם, שגם הרולינג סטונס שמו פעמיהם אליו ושם הגדירו את הצליל שלהן להקות כמו האחים אולמן, לינרד סקינרד ואחרות.

פרנקלין הקליטה באולפן הקטן בעל האקוסטיקה הנדירה את "Chain of Fools" ,"Think" ו"Natural Woman" וברחה. האווירה באולפן ולהקת הליווי הקבועה היו קשים ודרומיים מדי עבורה. "Respect" הגדיר את נקודת המפגש בין שתי תנועות שחרור: של מרטין לותר קינג ובטי פרידן. כעת הובילה אותם זמרת צעירה שחורה, אם חד־הורית, שהתגרשה מבעל מכה, שאביה היה מטיף דתי אהוב ומפורסם וזמר עם כנסייה וקהילה גדולה, שד"ר קינג התארח בביתם בביקוריו בדטרויט; אישה שתבעה צדק לכל ועשתה זאת באמצעות אחד הקולות הגדולים, אם לא הגדול מכולם, בתולדות המוזיקה הפופולרית, בבעלבתיות הפגנתית חסרת פשרות שהאפילה על "אנחנו נתגבר" ו"הזמנים הם בני חלוף".

היא שרה מעל קברו הפתוח של ד"ר קינג וגם בלוויה של זמרת הגוספל מהליה ג'קסון. היא שרה לנשיאים ביל קלינטון וברק אובמה והייתה האישה הראשונה שהתקבלה להיכל התהילה של הרוק ב–1987.

מבלי שכיוונה לכך אך מודעת לכובד הנטל, הבינה פרנקלין שלא תצליח להימלט מהגורל שליהק אותה לתפקיד היורשת של אלה פיצג'רלד, מהליה ג'קסון, דינה וושינגטון, בסי סמית, בילי הולידיי ואחרות. הקריירה הארוכה שלה הניחה לנו ליהנות מפרק הזמן הדרוש כדי לקבוע אם עמדה במשימה. עם 18 פרסי גראמי, מכירות של למעלה מ־75 מיליון תקליטים, כל הפרסים, האותות, תוארי הדוקטור לשם כבוד ומאזינים בשלוליות במושבים, העניקו לה ביושר את התואר מלכה. לא בטירה ומונרכיה אלא בדירה בדטרויט, אבל מלכה.

מכל מי שהתיימרו לרשת אותה בחייה - והן רבות - רק וויטני יוסטון קיבלה ממנה את תשומת הלב הראויה. עם ביונסה היה לה חשבון פתוח מאז ביונסה כשלה בלשונה וקראה לפאטי לה–בל מלכה. פרנקלין שיגרה לעברה מדטרויט עקיצה מטווחת היטב.

מגיל צעיר ועל סמך חשד בריא כלפי מנהלים, אמרגנים ורואי חשבון, דרשה לקבל תשלום על הופעותיה מראש ובמזומן. בהתחלה קל היה להכניס את הסטיפה הקטנה לארנק, אבל בעידן שבו השתכרה שש ושבע ספרות להופעה הוכנס הכסף לתיק גדול שלא מש ממנה. היא התעקשה לשמור על קשר עין איתו. כשישבה לנגן בפסנתר, נח התיק ליד רגלה. כאשר עמדה מאחורי מיקרופון, היה התיק בידיו של האיש הנאמן לה ביותר שעמד בצד הבמה. מבסי סמית למדה כי אין כמו מעיל פרוות מינק ארוך עד לרצפה כדי להקרין את הסטטוס המעמדי שלה כאישה וכזמרת. את ההופעה התחילה כאשר המינק כרוך על כתפיה, ומתישהו במהלכה, כחשפנית במופע סטריפטיז, משכה בכתפיה והניחה למעיל להחליק לבמה. לא נהוג לדבר בגילה של אישה ובמשקלה, אבל נטייתה לעלות ולרדת במשקל הייתה חלק מחייה ונושא שעליו דיברה בראיונות. המשקל היה אחראי לזמנים שמחים ועצובים בחייה: "אני עולה במשקל כאשר אינני שומרת עליו בקפדנות ואינני בדיאטה, אבל אני יכולה לרדת מתי שאני רוצה". מה שהיה נכון רק בחלקו.

***

היו שנים נהדרות, והיו שנים רעות. אריכות ימים היא ברכה וקללה של זמרים. מי שיאמר לכם שווילי נלסון בן ה–87 שר כמו נלסון הצעיר, ישקר בשם תפארת המליצה. ג'וני קאש גסס כאשר הקליט את אלבומו האחרון, אבל למרות הנשימה המיוסרת יש להקלטה איכות היסטורית משלה. כמו פרנק סינטרה ואלביס לפניה, סינדרום הזמר המזדקן לא פסח עליה, והוא בא לידי ביטוי בעיבודים קולניים ובומבסטיים לשיריה הישנים, בצלילים ארוכים ונמרחים יותר של התזמורת ובהתלהבות יתר של זמרות הרקע. אבל הסמכותיות של הפראזות המודגשות של בחרותה, האופן שבו הניחה למילים לחבור למקצב הסקסי ההולם ולאיכות של קולה העשיר שבקע ממנה ללא האתנחתות המקובלות לנשימה חטופה, והמאבק הבלתי נלאה לחירות אומנותית - החזיקו אצלה מעמד יותר מאשר אצל אחרים. ג'רי ווקסלר, המפיק הראשון שלה, קרא לזה "לקחת את אריתה לכנסייה, להושיב אותה ליד הפסנתר ולהניח לה להיות עצמה".

1998 הייתה שנה נהדרת. 20 דקות לפני פתיחת טקס פרסי הגראמי, התקשר לוצ'אנו פבארוטי למפיקה כדי להודיע לה שהוא חולה ולא יוכל להופיע. "אני לא מרגיש טוב", אמר הטנור הגדול, "אני אשיר לך בשנה הבאה, כן?". טישה פיין חשבה להתאבד, אבל אריתה שהייתה מאחורי הקלעים כדי להופיע, אלוהים ישמור, עם דן אקרויד, ג'ון גודמן וג'ים בלושי לקראת "האחים בלוז" חדש, שמעה יומיים קודם לכן את פבארוטי שר בהופעה את "נסון דורמה" בערב לכבודו וביקשה לשמוע הקלטה של החזרה שלו לגראמי. הביאו לה מגבר–גטו ואריתה האזינה להקלטה. "אין בעיה", אמרה, "אני יכולה לשיר את זה". הקהל עשה במכנסיים כאשר אריתה להטטה באריה ופגעה בכל התווים הגבוהים. היו שמחו דמעה של אושר. סלין דיון מחאה כפיים ונדה בראשה בהשתאות נלהבת.

מספר חודשים מאוחר יותר באותה שנה נפגשו אריתה, סלין דיון, מריה קארי, קרול קינג, שאניה טוויין ואחרות ל"מפגש הדיוות". מה שהמשתתפות שכחו או לא ידעו היה העובדה שפרנקלין דרשה לכבות את המזגן בכל ההופעות שלה. מתחת לטמפרטורה מסוימת נפגע קולה, לכן לבשה בהופעותיה צעיפים על צווארה עם שמלות חמות ופרוות. אחרי ויכוח קצר ירדה פרנקלין מהבמה עד שקארי החזירה אותה. היא גמלה לדיוות הלבנות בכך שהעיפה אותן מהבמה עם קולה.

סוף שנות ה–70 היו שנות בצורת. עידן הדיסקו הוריד אותה מהצמרת והדיח אותה להקליט אלבום דיסקו, אולי הגרוע בקריירה שלה. היא הפגינה חשד בריא כלפי הבמאי ג'ון לנדיס, אקרויד וג'ון בלושי, שהזמינו אותה להשתתף בסרט "האחים בלוז" ב–1979. החשד היה במקומו, כוונתם של יוצאי SNL הצעירים הייתה טובה ברובה. להחזיר את הבלוז ומוזיקת הנשמה למרכז הזרם, אבל באותה הזדמנות נשדדו לא מעט תמלוגים של יוצרים שחורים. פרנקלין הסכימה אחרי שהבטיחו לה שריי צ'רלס, ג'יימס בראון, ג'ון לי הוקר וקאב קאלוויי הסכימו להשתתף בסרט. במדי מלצרית משופרים ובתפקיד אשתו של מאט "גיטרה" מרפי בדיינר טיפוסי, שרה אריתה את "Think", השיר הטוב ביותר בסרט. לנצח נזכור אותה מכנה את האחים בלוז "סוחרי יהלומים חסידים".

פרנקלין הצליחה לשמור על הפרדה מלאה בין חייה ובין הפרסונה המוזיקלית. לכן נאבקה קשות לנכש מהאוטוביוגרפיה, שאת כתיבתה הפקידה בידיו האוהבות של הסופר דיוויד ריץ, כל ניסיון לחשוף משהו שלא שרד את המסרק הצפוף שבו עברה על כתב היד והשאירה אותו עם פלקט ירוד. 15 שנה לאחר מכן כתב ריץ את גרסתו הלא מצונזרת לחיי אריתה וזכה למנה גדושה של כעס ומרירות מדטרויט.

ב–2010 היה ברור שחלתה. היא קיבלה את המראה המסוים הזה של אנשים בישורת האחרונה של חייהם, אבל סירבה לאשר את הדיאגנוזה של סרטן לבלב, אחד הסרטנים הכואבים והקטלניים. היא חיה שמונה שנים, חלקן פוריות, מעל ומעבר לפרוגנוזה המקובלת. ב–2016 כתב עליה דיוויד רמניק, עורך ה"ניו יורקר", דיוקן בתנועה, כלומר העביר איתה זמן וסיכם את פועלה בלי לספר את כל סיפור חייה. הכתבה הזו הפכה למסד שעליו הסתמכו רבים ממספידיה.

***

אם ביל קלינטון בישר את נשיאות הרוק'נרול הראשונה כאשר נכנס לבית הלבן לצלילי פליטווד מק והסקסופון שלו, הקים ברק אובמה בבית הלבן את היכל התהילה הנשיאותי של הרוק. "אפשר לשמוע את השפעתה של אריתה בנוף הרחב של מוזיקה באמריקה ללא קשר לז'אנר", כתב אובמה בתשובה לשאלה של רמניק. "לאיזה עוד זמר יש השפעה כזו? דילן. אולי סטיבי (וונדר), ריי צ'רלס. הביטלס והסטונס - אבל הם לא אמריקאים. ענקי ג'ז כארמסטרונג. אבל זו רשימה קצרה. אם אקלע לאי בודד ויתירו לי להביא עשרה אלבומים בלבד, אריתה תהיה ביניהם. משום שהיא תזכיר לי את אנושיותי. את מה חיוני וחשוב בכל אחד מאיתנו. והיא נשמעת כל כך טוב. עצה בחינם: אם אתה מתקלט מסיבה, נגן קודם את 'Rock Steady'".

חדשה רעה נוספת הייתה העובדה שבמשך כ־30 שנה מהקריירה שלה סירבה לעלות על מטוס. היא לא שבה להופיע באולימפיה בפריז, בלונדון או באמסטרדם. היא הופיעה רק באמריקה והגיעה להופעה באוטובוס מותאם לצרכיה ודרישותיה. היא הלכה לסמינרים של סרבני טיסה כמוה ואמרה כי היא שוקלת לטוס מדטרויט לשיקגו, מה שלא קרה.

אמה מתה צעירה ב–1952, כמו רבים אחרים במשפחתה. בוקר אחד ב–1979 פרצו שישה גברים לביתו של אביה, סי. אל. פרנקלין. האב, שהחזיק אקדח ליד מיטתו, ירה פעמיים ולא פגע באיש. הוא נורה בברכו ובמפשעתו שבה נקרע עורק גדול. הוא שכב חמישה ימים ללא הכרה עד שמת. הלוויה שלו הייתה הגדולה ביותר בתולדות דטרויט. חודש לפני שנרצח בממפיס אמר לותר קינג לפרנקלין האב כי לא יזכה לחיות עד גיל 40.

ב–1967 הגיעה להקת קרים הבריטית להקליט בניו יורק. אריק קלפטון, נגן הגיטרה בן ה–22, הוזמן לנגד סולו בשיר של פרנקלין שהקליטה באולפן הסמוך. כאשר ראתה פרנקלין את האפרו הסמיך של קלפטון ואת מכנסי הקטיפה והמלבושים הפסיכדליים, שאלה את ארטגן מי "ההונקי המוזר". במה שהיה בעיניו מבחן הכניסה שלו לאמריקה, ניגן קלפטון את סולו חייו. את הקטע כולו ניתן לראות בסרט הביוגרפי עליו "חיים ב–12 תיבות".

היה זה רק טבעי שגם דוויין אולמן, שהיה בתחילת דרכו נגן אולפן עם התמחות בסולו גיטרה, ניגן בגרסה המצוינת של פרנקלין ל"המשא" של הלהקה. שני הגיטריסטים שנתנו לנו את "ליילה", עברו קודם אצל אריתה.

בעוד זמרים שחורים רבים באו מאסכולות בלוז, רית'ם אנד בלוז וקאנטרי, פרנקלין באה מהגוספל הכנסייתי ששמעה ושרה אצל אביה. שם הגיעה לשליטתה בפסנתר. ב–1972 באה פרנקלין לכנסייה בלוס אנג'לס להקליט אלבום בשם "Amazing Grace", הנחשב לאלבום הגוספל הנמכר בכל הזמנים. הבמאי סידני פולק צילם את ההופעה. מכיוון שלא היה לו ניסיון בצילום הופעות חיות, צילם פולק במצלמות 16 מ"מ, אבל אנשיו שכחו לסמן את תחילת הטייקים. ניסיונותיו של פולק להכניס את חומר הגלם לסינק ולהתאים את הצליל לתמונה נכשלו והוא פרש. הסרט שכב בכספות 40 שנה.

ב–2007 מכר פולק שגסס מסרטן את חומר הגלם למפיק אלן אליוט, וזה הצליח להכניס את הסרט לסינק ולערוך אותו. הסרט אמור היה להיות מוקרן בפסטיבל בקולורדו בשנה שעברה, אך עורכי הדין של פרנקלין עצרו אותו. הטענה הייתה שבריאותה של אריתה מונעת ממנה להיות חלק מתהליך העריכה והיא אינה מוכנה שמישהו אחר יחתום על סרט הפרידה שלה. שופט נתן לה את מבוקשה. "אריתה תמיד חוששת כאשר נדמה לה שמישהו מנסה לעבוד עליה", אמר המתופף הוותיק שלה לרמניק. "קו הגבול בין הכבוד שהיא דורשת שייתנו לה ובין חבלה עצמית היטשטש. 'Respect' אינו רק שיר עבורה. זו המנטרה שלה".

ההלוויה של אריתה פרנקלין נקבעה ל–31 באוגוסט בדטרויט. השיקולים רבים, מסובכים ומאוד לא יהודיים. מה יעשו איתה שבועיים. כמה פעמים תהיה מונחת בארון כדי שהמונים יעברו על פניו. אני מקווה שאף אחד לא החליט לגזור עליה קופונים במותה, היא לא הייתה נותנת לעשות לה את זה בחייה.