בתקופה האחרונה אני מנסה לשכנע את עצמי שהגעגוע הוא בריא אך הנוסטלגיה היא חטא. שאי אפשר לעשות אידיאליזציה לעבר ולהתרפק על משהו שבזמן אמת גרם לנו לרצות לשרוף את המועדון, אבל מותר להתגעגע לדברים ספציפיים וצריך ללמוד לעשות את ההפרדה בין המונחים. כמו כן, אני תוהה אם יש לי זכות כאישה בת 40 להתרפק על נוסטלגיה לאומית מתקופות שהן לפני 1995, אז הייתי בת 18 - בדיוק ברצח רבין, והרי ממילא אין על מה להתרפק על הוויה ישראלית מעבר לשנה זו.

בשנות ה־80 הייתי עדיין ילדה, והנוסטלגיה שלי, אם קיימת, היא סובייקטיבית לגמרי. עולמי היה צר כעולם השכונה שגדלתי בה, ותוגת הישראליות שהמבוגרים דיברו עליה אז (שחיתות מסתבר, תמיד הייתה קיימת) לא הייתה בכלל מנת חלקי. לא חוויתי על בשרי את האינפלציה, את המלחמות שהתנהלו רק בחזית, את החיים טרום הלוחמה הפסיכולוגית המתוחכמת בסייבר, ואני לא ממש יודעת אם הרוטציה בין פרס לשמיר הייתה טובה ליהודים (ולערבים) אם לאו. אני רק יודעת שהיה לי ממש מחורבן בבית הספר ושבעיקר רציתי כבר לגדול ולברוח כמה שיותר מהר החוצה, לא ממש ברור היה לאן.

ביום שלישי שעבר, יום השידורים האחרון של הטלוויזיה החינוכית, הוקדשה התוכנית “ארבע אחרי הצהריים" בגלי צה"ל לצלילים שליוו את בני דורי (פלוס–מינוס) בילדות. פתיחי תוכניות, מעברונים מוכרים, תשדירים ושירים שלא זכרתי בכלל שאני מכירה בקעו מהרדיו ברכב השכור שלי לפי שעה, שהמונה שלו תקתק כמו במונית, אבל אני לא יכולתי לסיים את הנסיעה ונשארתי במשך שעה שלמה קצת נסערת הרבה נרגשת ומוכנה לשלם את המחיר.



מי היה מאמין שהפתיח של “רכבת ההפתעות", ושיר הנושא של “קשת וענן" יפתחו אצלי את תיבת הפנדורה הרגשית של הילדה בת ה־7, שלא ממש הייתה לה מציאות באותה התקופה, אלא רק ובעיקר חלומות גדולים, אבל היא תתרפק בערגה על תוכנית שלימדה יהדות (ואיש לא צעק “הדתה!") ותמאן להיפרד.
נוסטלגיה במיטבה. אידיאליזציה של תקופה שאומנם הפכה אותי להיות מי שאני היום, אבל אני לא בטוחה אם הייתי רוצה לחזור ולו ליום אחד בתוכה, אולי רק לשעה. נוסטלגיה - אאוט. זה יותר כמו געגוע ספציפי לרגעים הפשוטים ונטולי הדאגות במרפסת הקטנה בסלון שממנה היה אפשר לצפות בטלוויזיה בזמנה היפה.

כבר אמרו את זה קודם לפני. כשאריק איינשטיין נפטר בכינו לא רק עליו אלא בעיקר על תקופה שנגמרה. זה היה שבוע איום, שבו נעשה ניסיון לפחות אישי שלי להבין איך אפשר להמשיך קדימה בלי להיאחז בעבר והאם יש עדיין קיום לישראליות שאהבתי גם אם סמליה המובהקים כבר לא איתנו. איתי. כל מי שהיה סביבי אז, הבין אותי. היה נדמה כאילו כולנו חטפנו סטירה מהמציאות. כמה חודשים לאחר מותו וימי האבל הכמעט קונצנזואלי וכבר החלו להישמע קולות אחרים בסביבה, שוב חלוקה למחנות ושיח השמאל–ימין שנדמה שאי אפשר להימלט ממנו בשנים האחרונות, ואז הגיע: "את והאריק איינשטיין שלך", שמישהו כתב לי בפייסבוק כלעג על היותי אוהדת הפועל ומשתייכת למחנה מסוים שאוהבים להשמיץ.

סגירתה של הטלוויזיה החינוכית גרמה לי לעצב גדול מעבר לגעגוע האישי ומעבר לתחושת הכעס על העוול שנעשה לחברים קרובים שאיבדו את מקום עבודתם. ניסיתי לתהות אם שוב החלוקה למחנות בין אלה שביכו מהצד את קריסתם הסופית של עמודי התווך שעיצבו את ילדותם, לבין אלה שהצליחו להניח את העבר לנפשו ולהמשיך הלאה, אומרת משהו על דרכי ההתמודדות שלנו עם אובדן בפרט או שפשוט מדובר בחוסר יכולת בסיסית של חלק מהאוכלוסייה כאן שלא יודעת לכבד את מי שהיה כאן לפניה.

והנה הטריגר לומר זאת, לא שבאמת צריך טריגר כדי למחות על עוול כזה. מדינת ישראל יכולה לשבור שיא ביחס עלוב כלפי דור מייסדיה. זה מתחיל בראש ובראשונה ביחס לקשישים, עובר דרך אומנים מבוגרים ונגמר באבני דרך תרבותיות והיסטוריות שהפכו את המדינה הזאת למה שהיא. סליחה, למה שהיא הייתה. לכן זה לא כל כך מפתיע אותי שאיש לא חשב להפוך את שני האולפנים בקלאוזנר 14 על כל מחסני התפאורה והאביזרים המופלאים לסוג של מוזיאון מורשת לדורות הבאים שלא יידעו לעולם מי זה קישקשתא. זה לא כל כך מפתיע אותי ששוב, כמו מדי שנה לקראת החגים, כולנו נתגייס למען קשישים כתוצאה מטוב לבנו הים תיכוני הכל–ישראלי, אבל לא כי מדובר במשהו שמעוגן בחוק. אנחנו פשוט עם חם ואוהב, כשלא מעצבנים אותנו.

לכל מי שכתב לי "תשחררי" ו"די עם פסטיבל האבל" אחרי סגירת החינוכית (וגם אחרי מותו של אריק איינשטיין וסגירתה של רשות השידור) אני מציעה להרחיב קצת את התודעה המחשבתית, לא ליפול בספינים של ימין–שמאל שחור–לבן ולהפנים אחת ולתמיד שזה רק סימפטום למשהו עמוק יותר שרקוב כאן מהיסוד.