בעוד כשבוע תיפתח שנת הלימודים החדשה, ונדמה לי שכולנו כבר מכירים את הריטואל: משדרי החדשות יציפו אותנו במספרים, כמה חילונים יצקצקו בלשונם (בצדק!) על מספרם הגואה של התלמידים במוסדות החינוך החרדיים, כתבי חינוך יעבירו דיווחים מ"חדר המצב" של משרד החינוך על אודות יישובים שבהם מושבתים הלימודים מסיבה כזאת או אחרת, ראש הממשלה, הנשיא ושר החינוך יבקרו את תלמידי כיתות א' - שאיכשהו מצליחים לרגש אותנו בכל שנה מחדש, גם אם מי שמברך אותם הוא התגלמות כל מה שדוחה אותנו בציבוריות הישראלית, ושוועתם של ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים תעלה השמיימה: במשך חמש דקות תמימות נזעם מעומק לבנו על המדינה שתמיד תמצא מקום בתקציבה לעוד שלמונים לחברי קואליציה, אבל יורקת בלי בושה בפרצופם של כל הזקוקים לעזרה. נזעם, ואחרי כמה דקות נשוב לעסוק בשלנו.

אנחנו נוהגים, כמעט נהנים, לשפוך אש וגופרית על ראשה של מערכת החינוך, רק שעם כל הביקורת על המערכת (חלקה הוא בוודאי מוצדק), הרי שרמת הזעם הקדוש שלנו כלפיה עומדת ביחס הפוך לקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו מוותרים על החינוך בבית. זה לא שאין מורים רעים, יש ביניהם כאלה שלא הייתי נותן להם להתקרב לילדי, אבל רוב מי שבוחר בעבודה קשה עם ילדים - מלאכה שרובנו לא היינו מחזיקים בה מעמד אפילו יום אחד, תמורת שכר שאינו אפילו מספיק–בקושי - לא עושה כן אם אין לו מינימום של תחושת שליחות. אפשר שהמורים של היום אינם המורים של פעם, אבל האם ההורים של היום הם ההורים של פעם?

בין דפי האקטואליה של העיתון הזה קראתי ביום שישי שעבר את טורו של רון קופמן, כותב מחונן ודעתן, שנשבע ללחום במערכת בעבור בנו שעולה לכיתה א', ויכולתי לחשוב בעיקר על שני דברים: ראשית, הילד עוד לא עשה צעד ראשון אל מעבר לשער בית הספר, וכבר אביו שולח אותו לשם בהלך רוח קרבי ומתוך זלזול במערכת שכלל אינו מכיר. הדבר השני הוא שנזכרתי שרק לפני כמה שבועות הוא נשבע ללחום עבור הכלבה שאימץ, ובסוף מסר אותה לזרים רק משום שנברה קצת בספות ואכלה את הנעליים של הגברת (אחר כך מתגוללים על הטירוף–לכאורה של רעיית ראש הממשלה... ובכן, למיטב ידיעתי, הכלבה שלה לפחות סגרה 120 שנות כלב, כשהיא מוקפת באהבת האנשים שאימצו אותה). אני מתנצל אם הכיתי מתחת לרצועה, אבל תמיד הערכתי כלבים יותר מאשר אנשים, בעיקר כאלה שכל כוחם בלשונם.



איפה היינו, אה כן, עם המג"ד שריתק (פיזית) את חייל המפקדה שניסה לברוח מהבסיס. מה לא? רק אני רואה את הקשר בין הבוז שרוחשים ההורים למערכת החינוך לבין הביקורת שחטף אותו מג"ד על שהשתמש בכוח סביר כדי למנוע מחייל לברוח? אנחנו נוטים לראות סכנות קיומיות תחת כל עץ רענן: כיבוש, ליברליות, הדתה, פריצות - כל אחד על פי השקפתו, אבל מתעלמים מסכנה אחת שחוצה דעות ומגזרים: הפסקנו להיות הורים.

במרוץ (הנידון מראש לכישלון) להפוך את הילדים שלנו לחברים הכי טובים שלנו, מעלנו בחובה הראשונה במעלה של ההורים. הפסקנו לדרוש מהם כבוד בסיסי, לא חלילה למטרות ניפוח האגו שלנו, אלא כבוד שנדרש כדי ללמוד: מאיתנו, מהמורים, מהמפקדים, מהמרצים, ובכלל - מאנשים מבוגרים ומנוסים.

אצל חלק מההורים מדובר על רגשות אשם: על כך ששקעו בעבודה, שמיהרו להתגרש - ועוד נסיבות שעליהן כידוע יש “לפצות" את הילדים המסכנים, ולמעשה לדון אותם לחיי אומללות על חשבוננו, רק כי לימדנו אותם להציב תמיד את הצורך שלהם באושר לפני שיעורי הבית, הפקודות בצבא או המטלות האקדמיות והמקצועיות שמזמן להם העתיד.

הכי הצחיקו אותי הורים שזעמו על המג"ד–המרתק ואיימו “לא לשלוח את הילדים לצבא" - כאילו היה מדובר בחוג במתנ"ס. אני מרחם על הילדים שלהם. הם האחרונים שאשמים, הרי ההורים לימדו אותם לבטל כל סמכות, מהמורה ועד למג"ד. זה לא שאין מורים מטומטמים, מפקדים עלובים, מרצים טיפשים או בוסים אפסים, אבל קצת כמו שמלמדים בשיעור הראשון בשיווק: הלקוח אינו תמיד צודק, אבל הוא תמיד הלקוח. למען הסר ספק: הייתי תלמיד פרוע ולפעמים גם גרוע. כלומר, אני ממש לא חושב שצריך לקבל את פני המורה ב"הקשב" (את המפקד בצבא דווקא כן), אבל פשוט נמאס לי כבר מהורים שעושים לעצמם הנחות ומאשימים את המערכת בלי לתת לה הזדמנות הוגנת. כשמדובר בבית הספר, זהו לכאורה העניין שלהם. כשמדובר בצבא ההגנה לישראל, שלא יתפלאו כשהילדים שלהם יפגשו מג"ד שיודע להציב גבולות בפני מי שלא שמעו עליהם מעולם.