כאשר התלמידים שבים לכיתות, מופיעים המאמרים המבקרים את מערכת החינוך ומטילים ספק במוסד בית הספר. יש כמובן מה לשפר, בעיקר במספר הילדים בכיתה. אני זוכר את בית הספר כחוויה טובה, חוץ מאשר כיתה ט’, שאותה למדתי בגימנסיה הרצליה, בכיתה של כ־40 תלמידים. בסדר, בכיתה י’ כבר הייתי עם אמא שלי ואחי בקיבוץ נצר סרני, ושם למדתי בכיתה קטנה ונפלאה שאני מאחל לכל תלמידי ישראל כמוה מורים כמו שהיו לנו, ותלמידים כמו החברים שנשארו לי מאז. 


אין לי תלונות על מערכת החינוך בזמני, אף על פי שפעם כתבתי בספר ששמו “ספר רע” הגדרה כזו לבית הספר: “בית הספר הוא מקום שבו מכשירים את הילד לחיים. כאן הוא לומד להבחין בין טוב לבין רע, ולבחור ברע”. זו הייתה הצטרפות הומוריסטית זולה שלי לנרטיב הרווח על אלימות בכיתות בתי הספר. 


האמת היא שלא היו כמעט ילדים מתעללים בכיתות שבהן למדתי. היינו ילדים טובים וניסינו ללמוד מהמורים שלנו. במיוחד למדנו מאלה מהם שהיו קשוחים. כתלמידים בכל העולם, זיהינו רכות אופי כחולשה שיכולה לאפשר לנו להתעצל. לא באמת הערכנו מורים כאלה, וגם לא את עצמנו על כך שחיפפנו מולם.




אמא שלי הייתה מורה לאנגלית, והיא גם הייתה רכת אופי. היה חשש שהתלמידים שלה ינצלו זאת. יום אחד היא סיפרה לנו בדרך אגב שהתלמידים לא ממושמעים. “מי מפריע?”, שאל אחי הצעיר בתמימות. למחרת, בהפסקה, ניגש אחי, שהיה ילד חזק, אל תלמיד או שניים כאלה, ורק החזיק חזק וכואב בכתף שלהם ושאל בנימוס: “למה אתם מפריעים בשיעור אנגלית?”. תוך כמה ימים אמא סיפרה לנו שהכיתה מאוד השתנתה וכולם לומדים יפה. זה מה שמראה שחינוך הוא תהליך מורכב, וצריך לדעת איך לגשת לכל תלמיד ותלמיד. 


ואם כבר הזכרתי את אמא שלי, אני רוצה לספר לכם כמה היא סבלה מכך שהוציאו אותה מבית הספר האיטלקי בגלל חוקי הגזע. בית הספר היה בטריפולי, מושבה איטלקית. כאשר מוסוליני החליט על חוקי הגזע נגד יהודים, גירשו אותם מבתי הספר. אני יודע שזה כלום לעומת סיפורי שואה אמיתיים. לא היא ולא אנחנו חשבנו שיש איזה דמיון או קשר לשואה האמיתית (שהייתה מתרחשת כמובן גם בטריפולי, אם הצבא הבריטי לא היה משחרר אותה. בצבא הבריטי שהגיע לטריפולי היה גם קצין מארץ ישראל, שהוא אבא שלי). היא מאוד אהבה את בית הספר והייתה גאה בהישגיה בלימודים, עד היום שבו אבא שלה בא והודיע: “לא תוכלי עוד ללכת לבית הספר”.


לכן היום, כשמתחילה שוב שנת הלימודים, צריך גם לזכור שלא כל ילד בעולם יכול ללמוד, או רשאי ללמוד, בבית ספר. זו זכות גדולה מאוד. בית הספר הוא חיוני, כי לא כל דבר אפשר ללמוד לבד. אינסוף מיומנויות נרכשות אך ורק בבית הספר, החל מקריאה וכתיבה. 


"בית הספר אינו מובן מאליו"

אחרי שאמא שלי נפטרה, גיליתי באחד הארונות בביתה דבר מפתיע: המחברות שלה מבית הספר. זה הכה אותי בתדהמה. הכרתי היטב כל מה שהיה לה, גם את מזכרות הנעורים שהביאה מטריפולי, ובהן ספרות איטלקית וציורים שציירה כנערה, שאותם ראינו שוב ושוב. חבל שאתם לא יכולים לראות. אלה פורטרטים, בעיקר של שחקני קולנוע, שהיא ציירה בעיפרון בדיוק היפר־ריאליסטי. השווצנו בהם תמיד בפני ילדים אחרים. לא ידעתי, וגם אחי לא, שהיא שמרה את המחברות מכתה י’, אותה כיתה שלאחריה בית הספר נגזל ממנה. 


אני פותח אותן ביראת כבוד. שורות על שורות באיטלקית, ובהן שירה איטלקית, ומעל השורות היא סימנה את המשקל, הריתמוס, השירי; שורות על שורות בכתב יד באנגלית, שיעורי האנגלית שלה; מחברת מסודרת של דקדוק וטקסטים בלטינית; מתמטיקה, מחברת מלאה ספרות ותרגילים, נוסחאות עם איקס בשלישית ושלושה סוגי סוגריים; מחברת גיאומטריה עם שרטוטי משולשים ונפח גליל וחרוט. 


בסופי המחברות, במקום שנותרים בו דפים ריקים, יש פה ושם ציורים שהיא ציירה בעיפרון, בעיקר עיצובי שמלות, ופתאום הכה בי דף ובו כתב עברי, כתב של מי שלא שולט עדיין בכתב הזה, מנוקד: קטע מ"מגילת האש" של ביאליק: “וּכְשֶׁנִּצְנֵץ הַשַּׁחַר עַל הֶהָרִים וְאֵדִים חֲוַרְוָרִים פָּשְׁטוּ בָעֲמָקִים – וַיִּשְׁקְטוּ יַמֵּי הַלֶּהָבָה".


זה כנראה מהימים שאחרי הגירוש מבית הספר, שבהם היא התמסרה ללימוד עברית. כל זה שמור איתי בקופסה שכתבתי עליה “המחברות של אמא”. זו קופסה שצריכה להזכיר לכולנו כמה בית הספר איננו מובן מאליו.