הכותרת הראשית ב"ישראל היום" (3.9) הייתה "טראמפ רוצה שזו תהיה שנת שלום". נשמע בעייתי משהו לאחר שהסיר את בעיות ירושלים והפליטים מסדר היום וקיצץ בתקציב אונר"א, וזה מחייב לבדוק כיצד, לקראת השנה הבאה, מתכננת ממשלתנו את השלום של דונלד טראמפ.
 

הבדיקה מחייבת סריקה של שרשרת האירועים האחרונים. כביכול כל אחד מהם מהווה נושא בפני עצמו, אך למעשה כולם נובעים ממקור אחד, ויש טעם, בייחוד לקראת ראש השנה, לפענח את אותו מקור שגורם להם לצוף על פני השטח דווקא עכשיו, כמבוא לשנה החדשה. ביניהם: הצגת תוכנית 2030 של נתניהו, הקצבת המיליארדים החדשה למערכת הביטחון, התוכנית לשדרוג המערך הטילי־רקטי, הדוח של אלוף (במיל') יצחק בריק, נאום נתניהו בכור בדימונה, ההסדרה בעזה, ההסכם העתידי בסוריה ותרומת ההפצצות מצדנו ופריסת הטילים האיראניים במרחב. הכל קשור, והכל נע במערכת של כלים שלובים. 
 

לפני כשבועיים ניצב בנימין נתניהו בכור בדימונה. הנה בא The little rocket man שלנו, ומאיים. לכאורה, למי אכפת? כולו סרק סרק. כשבודקים מה מניע אותו ומי מניע אותו, ומה בדיוק מניע את מי שמניע אותו, יש מצב לפאניקה, וזה לא כתב חידה. נתניהו מאיים בפעולות צבאיות תקיפות וחריגות, כי הקירות סוגרים עליו, וזו החבורה המשיחית שמפעילה אותו ותכלית חייה ארץ ישראל השלמה ומצדם שיישרף הים. 
 



"שום איום לא ירתיע אותנו", הצהיר נתניהו בכור בדימונה. לכאורה עוד הצהרת רהב ללא כיסוי בטקס זניח. למעשה, ברמת המשחק המקדים הדיפלומטי הבינלאומי, זהו איום מפורש שאומר: אנחנו מוכנים לתקוף - ולא רק בגלל איום קיומי. "צה"ל יוסיף לפעול במלוא הנחישות ובמלוא העוצמה נגד ניסיונותיה של איראן להציב כוחות ומערכות נשק מתקדמות בסוריה, ושום הסכם בין סוריה ואיראן לא ירתיע אותנו", הוא אמר שם. כשמצהירים על "מלוא העוצמה", מגבים אותו בהפצצה בשדה התעופה דמשק ומקנחים בעניין חסר תוחלת כמו איפה וכמה איראנים יהיו בסוריה או בעיראק - מדובר בטירוף מערכות.
 

ואסביר: אני מניח שסוריה עבור הימין הלאומני־דתי היא לא סיבה למסיבה גרעינית. גם לא איראן. הגדה כן. ואם על סוריה ואיראן (לשתיהן אין פצצה) עושה נתניהו קולות של חליצת הפקק מהבקבוק שבו כלוא השד הגרעיני, אזי ברור שסיכון מפעל ההתנחלויות הוא בעדיפות ראשונה. 


 

ארטילריה בנגמ"ש



השאלה היא מה גרם לנתניהו לאיים באופן פומבי חסר תקדים מעין זה. בחירות הן אפשרות סבירה. תאוות כבוד חולנית גם היא חלק מהעניין. להצטרף למשחק של הגדולים תמיד היה חלק מהמגלומניה שלו, אבל המניעים העיקריים לפומביות הגרעינית המתריסה של מר ביטחון היו: א. ההשפלה וב. חרדת ביצוע לגבי צה"ל. 
 

נפנוף באיום להגיב "במלוא העוצמה" אחרי רצף של תבוסות הוא אקט של מנהיג נואש. הוא מושפל צבאית בעזה (לכניעה הוא קורא הסדרה), בסוריה (סולקנו מפתחת קוניטרה), בלבנון (מאזן אימה מול חיזבאללה) ובגדה (אינתיפאדה מתפרצת בגלים וטרור יחידים קבוע). אז מה נשאר לנתניהו אם לא לרכוב על הדרקון הנורא מכולם? מעבר לתעלול היחצני חסר האחריות יש כאן מסר שנועד לחפות על מחדלים צבאיים כפי שהם נחשפו בדוח מבקר המדינה, ולאחרונה בדוח המטריד של אלוף (במיל') יצחק בריק, נציג קבילות החיילים: "רמה נמוכה של דרג הפיקוד הזוטר עד לרמת מפקדי הגדודים... קצינים רבים וטובים פורשים בגיל צעיר, ומח"טים מתלוננים ש'יוצא להם המיץ' להשאיר קצינים טובים... הביא לחוסר ביצוע ולנזקים שלא יהיה ניתן לתקן".
 

בריק ראה את שורש הרע ב"קיצור השירות וקיצוץ תקנים ועומסים גדולים שמרדדים את הסטנדרטים". זהו ירי ארטילרי בתוך הנגמ"ש, וצה"ל החזיר בתשובה מפורטת לטיעוניו (בוועדת חו"ב), ובמשפט נלווה שאומר שבריק פשוט לא בעניינים. העניין הוא שאין כמו בריק, שמסתובב בחצרות האחוריות של בסיסי צה"ל (יניב קובוביץ דיווח ב"הארץ" על עלייה של 40% בשיעור החיילים שמגיעים לקציני בריאות הנפש), כדי לדעת משהו על מוכנות להילחם. 
 

מאחר שיש בדוח גם חלקים חסויים, אני מקווה שהוא עסק גם בשאלה מדוע יש מפקדים וחיילים שנוטשים שירות שרובו קלגסות שטחים מול אזרחים שמתחפשת ללחימה. קלגס הוא לא קרבי במובן הערכי, וש"ג הוא לא לוחם במובן המבצעי, אלא אם כן מדובר בתורת הלחימה מבית מדרשם של אלאור אזריה ושר הביטחון ליברמן. עכשיו לך דע, גם אחרי התרגיל האוגדתי האחרון (חברים אומרים שהיה מתוקתק לעילא), איך יגיבו חיילים בתנאי אש אמיתית שמעולם חוו אותה. 
 

הדוח הצביע בעיקר על חילות היבשה, שהם ראש החץ במלחמות על גבולות המדינה נגד פלסטינים, סורים, איראנים וחיזבאללה על הגדרות. מי שחוששים כיצד יגיבו החיילים בתנאי אמת הם נתניהו ושות', שרואים את המצב הנוכחי כמלחמות נצח. לכן הוצנחה, כאילו משומקום, תוכנית 2030. נתניהו מצמיד את תקציב הביטחון לתל"ג, "כמו מדינות ה־OECD", הוא מתפאר. זה גם קשקוש וגם אסון. קשקוש כי תקציב הביטחון במזרח התיכון מתעתע והוא תלוי התפתחות בשטח, ואסון משום שברגע שאתה קושר את תקציב הביטחון לתל"ג ולתקציב המדינה לעשור הקרוב, אתה מעריך שתחיה על חרבך בסכסוך תמידי ובלתי פתיר. המסקנה: נתניהו ושות' לא יכולים להגיע להסדר, או לא רוצים. בשני המקרים זו ממשלה אסונית. 

 
 

מעיראק ועד תימן



בהנחה שנתניהו, להבדיל ממשיחיו, מבין את הזירה, יש לתת לו קרדיט על הבנת מגבלות המלחמה הקרקעית, בייחוד אחרי צוק איתן. דוח בריק הוא לבנה נוספת בהערכתו הקבועה שמלחמה קרקעית היא מבוא לאסון, בעיקר שלו. מה שמביא אותנו לגורם הנוסף במערכת הכלים השלובים, והוא התוספת הבהולה של עשרות מיליארדים לתקציב צה"ל, בייחוד באגף הטילי והרקטי, מה שהופך את התר"ש של איזנקוט לטר"ש, ואת עליונות חיל האוויר בעתיד לבעייתית, בייחוד מול הפגנות הכוח של הרוסים באזור.
 

רק לפני כמה ימים הציגו לנו את מערך הטילים האיראני מעיראק ועד תימן (האיום שמחליף את האיראנים על הגדרות). הפתרון של נתניהו וליברמן הוא הזרמה בהולה של מיליארדים להקמת זרוע טילית ורקטית ותורת לחימה שמבוססת על מטחי הרוויה. בין השאר זה קורה באדיבות ידיד האומה טראמפ, שחתך את הכסף החי בתקציב הסיוע. למה להזרים דולרים לתעשיות הביטחוניות בישראל במקום לתעשיות האמריקאיות? בישראל רוצים מיירטים וטילי תקיפה? רמז טראמפ, תקנו אצלנו. ברפאל מודאגים? אבטלה בארה"ב קודמת לאבטלה בישראל. 
 

וכך הופכת תורת הביטחון מבלפור את ישראל לגטו (גדרות ביטחון) שיושב בפנים על כידוני צה"ל ובחוץ סומך על זרוענו הארוכה. למה לסכן בחורים טובים בחשאי אם אפשר לפעול "במלוא העוצמה" כדי שכולם יראו וייראו. 
 

כדי להדגים במה מדובר הראו לנו השבוע את ה"רומח". גרסת הקטיושה ממלחמת העולם השנייה שהייתה מניפה קטלנית של רקטות לטווחים של עשרה ק"מ פלוס־מינוס. ה"רומח" שלנו הוא לטווחים "שבין 30 ל־150 ק"מ. 18 רקטות מדויקות לשטח האויב תוך דקה, מערכת יעילה, קלה להפעלה, זמינה וזולה, שעומדת לרשות מפקד חטיבה ומפקד גדוד". כלומר לשיקול דעתו של כל וינטר שנקלע לסערת קרב. 
 

מאחר שאני לא רואה באופק אוגדות אויב מסתערות עלינו, אזי יש להעריך שבשעת חירום, כמו בצוק איתן, הרומח הזה יפעל גם נגד אויב שפועל בריכוזי אוכלוסייה. מטרות נקודה? מי מחפש מטרות "איכותיות" כאשר טיל נופל על גן ילדים או אפילו מפחיד אותם.
 

זה לא סוד שבצה"ל ובממשלה יש הערכת מצב שונה לגבי אופי הטיפול בעזה, בגדה, בסוריה, בלבנון ובאיראן. הבעיה של צה"ל: מחסור בהערכת מודיעין מוצקה. בישראל, כפי שאזכר במאמרו ("מעריב") תא"ל במיל' אלי בן מאיר, "אין גוף אחד שמתכלל את כל הנתונים, ומצמיד אותם למגמות ולתהליכים עכשוויים ועתידיים על מנת לתת למקבלי ההחלטות הערכת מצב שהיא כלי הערכה לגבי פעולותיהם". 
 

הסיבה שאין גוף כזה היא שמקבלי ההחלטות בישראל של היום לא רוצים בגוף כזה. בגדול, הם אינם נסמכים על הערכות מצב אלא על אידיאולוגיה, בחלקה אמונית וללא ביסוס מציאותי, ועל לחצים פנים־פוליטיים. כשפוליטיקאי רוצה להחזיק בכל מחיר בסיני, או ברמה, או ברצועה, ולהחזיק בדרום לבנון או בגדה, הוא לא מוכן לקנות הערכת מצב שמצביעה על אפשרות שלא יצליח לבצע את זה. מצד שני, אני שומע שרוני דניאל ואלון בן דוד אומרים שהמודיעין שלנו מצוין - אז מי אני ומה אני.
 

סיבת הבעיה שעליה הצביע בן מאיר בלא לפרט היא שהפוליטיקאי הישראלי לא מספר לזרועות המודיעין מהן כוונותיו (זה הרי הסוד הגלוי הכמוס בעולם), ואם בהערכות המודיעין של אמ"ן, שהוא המעריך הלאומי, חסרות הכוונות של השחקנית מספר אחת בזירה, אין לו מודיעין אמיתי. אולי למוסד ולמל"ל, שניהם נאמני נתניהו, יש מושג מהן הכוונות האמיתיות של הממשלה, אבל זה לא יהיה מופרך לחשוב שהמודיעין שלהם בושל במטבח המתפורר בבלפור. המשמעות האמיתית של עיבוי המערך הצה"לי ברקטות וטילים ברוח בלפור היא מאזן הדדי ברמה האסטרטגית וחיכוך טקטי מדמם בגבולות, כלומר מלחמת התשה. כשמדממים, כידוע, לא הולכים להסדרים אמיתיים, רק ל"הסדרות" כפויות. 
 

עכשיו לך דע מתי יתפרץ שוב המרי הפלסטיני, ובעיקר: מתי שוב תבצע הממשלה צעד הרה אסון כמו בצוק איתן, כאשר אישרה לשב"כ להרכיב על המצוד אחרי שלושת הנערים החטופים ניסיון להרוס את חמאס גדה, מה שהוביל לירי מצד חמאס עזה ויאללה בלגן צוק איתן. אגב, באותם ימים רחוקים, לפני ארבע שנים, שיתפנו פעולה עם הרשות, היום אנחנו עם חמאס, ולך תבנה תמונת מודיעין שלמה כשמנחיתים עליך סיטואציה שנובעת מאילוצים פוליטיים משיחיים. מיותר לשאול אם המודיעין יודע אם השנה הבאה עלינו תהיה לטובה או לרעה. חובה לדרוש ממנו מודיעין אמיתי, כולל כוונות הממשלה.

tguvot@maariv.co.il