אני יכולה להתחיל לתרץ מפה ועד להודעה חדשה מדוע כבר כמה חודשים אין לי טלוויזיה בבית. הייתה לי אחת שנשרפה לה נורת המסך, אבל לא טרחתי להחליפה. פיניתי אותה מביתי רק לפני כמה שבועות, כי זה לא טוב לפנג שוואי להשאיר מכשירים מקולקלים, ובוודאי כשאת לא נשואה. אז את פותחת פתח לכל מיני לוחשי לחשים מסביבך שמנסים להבין מה לא בסדר אצלך. טלוויזיה מקולקלת? זה מסביר למה הקארמה הזוגית שלך תקועה. 
בסוף שחררתי את גוש הפלסטיק הישן רק כי הוא תפס לי המון מקום, והאמת היא שהיה לי קצת קשה להיפרד ממנו. הטלוויזיה הייתה הירושה היחידה שהשאיר לי סבא שלי, זה שכבר נכתב עליו כאן לא פעם שהיה משורר, ומשוררים מורישים לנכדים, ובמקרה הזה לנכדות, שירים שלא ראו אור, מטען תרבותי, שם שייזכר לנצח וטלוויזיות ישנות שנקנו בא.ל.מ. מכשירי חשמל כשרק נפתחה החנות ביד אליהו. 
כמעט שבע שנים הטלוויזיה של סבא שרדה איתי. קראתי לה ג'ו, על שם הקפה שבו נהגנו לשבת במשך עשור כמעט בכל יום שני בתשע בבוקר בדיוק. ג'ו שהתעקשה להיות נקבה, עברה איתי שתי דירות. פתאום כשאני חושבת על זה, אני קצת המומה כמו בכל חג מחדש, שעבר המון זמן - אולי יותר מדי זמן - מאז מישהו הכריח אותי להתקשר אליו כדי לאחל לו שנה טובה. ע"ע סבא. 

זה היה הסיכום בינינו: הוא היה לוחץ ומתעצבן שאי אפשר לתקשר איתי, ואני הייתי מתפללת ליום שבו הוא ילמד לקרוא הודעות טקסט ולהבין ששיחות טלפון זה כל כך 1970, ואם אני בין כה אראה אותו בחג אז בשביל מה להתקשר אליו לפני כן? כאמור אין לי כבר למי להתקשר כדי לאחל חתימה טובה וחג שמח (רק סבים וסבתות מעריכים את המחווה העתיקה הזאת) ואין לי גם טלוויזיה. סוף עידן.
***
רצה הגורל ונתקעתי בתור לרופא מסוים לפני כמה ימים כשהטלוויזיה על שלל תוכניות הבוקר המוזרות שלה ריצדה לנגד עיני. כמו נרקומן בגמילה שנחשף שוב לסם הבטתי באיזו תוכנית עם נועה תשבי, כשפאנל המנחות המהולל מדבר על עיצוב מודרני וחפצים ש"כל אחת פשוט צריכה שיהיו לה בסלון". מה שתפס לי את האוזן היה משפט שאמרה אחת הבנות על כל פריט עיצובי יקר, לא נוח ולא שימושי בעליל שהיה מונח בחלל החדר: "מה זה משנה? העיקר שהוא מצטלם טוב". ואז נפל לי האסימון: בעוד שלדור הסבים שלנו היה אכפת מתקשורת בין–אישית, ושיחות טלפון של איחולי "חג שמח ושנה טובה" היו סגולה לתקינות היחסים - דור הילדים רוצה שיעזבו אותו בשקט כל עוד זה מצטלם טוב. אינסטגרם, זה המדיום שבו איכות חיינו נמדדת. 
הגמילה מהטלוויזיה והיחסים המקרטעים שיש לי עם נטפליקס לא גמלו אותי לגמרי ממסכים, אלא העבירו את נקודת הכובד לאותו "דוד אינסטגרם". פעם פייסבוק הייתה המקום שבו היה נדמה כי הדשא של השכן ירוק יותר, והיום אינסטגרם מוכיחה לך שאין לך זכות קיום אם אין לך רקע של ים או תמונה מרוטשת של ביקיני ושייק קוקוס אלכוהולי ברקע. בנאדם נורמלי חוזר מיום עבודה ובוהה מול "נינג'ה ישראל" או מול חדשות הספורט, ואילו אני בוהה בחשבונות אינסטגרם של אנשים שאני קצת מתביישת להסגיר את שמם מחשש לפגיעה אנושה בתדמית האינטליגנטית שאולי עוד יש לי.
אינסטגרם לא רק גורמת לנו לביים רגעים ש"מצטלמים טוב". היא גם לוקחת את מה שקראנו לו בשנות ה־90 "קודאק מומנט" כמה צעדים קדימה. אנחנו כבר לא נותנים לחיים עצמם לייצר עבורנו את התמונה היפה של שני הזקנים שהולכים יד ביד, אלא מתעקשים לביים אותה ולהעביר עליה כמה וכמה פילטרים, כי שום דבר במציאות כבר לא יפה מספיק. 
עכשיו אני נזכרת שלפני שג'ו הגיעה לחיי הייתה לי טלוויזיה עם מסך 14 אינץ' מרובעת, מהסוג הישן עם המסך העבה. אבא שלי קיבל אותה במתנה באיזו הגרלה של תשבץ, לדעתי בשנת 1989. הוא נסע ברכבת מתל אביב עד לחיפה כדי לקחת אותה. היא עברה איתנו שלוש דירות והייתה הטלוויזיה שליוותה אותי ואת אחותי בחדרנו המשותף בילדות. יותר מ־20 שנה היא עבדה כמו גדולה ושרדה קצרים בחשמל של דירות תל אביביות מתפרקות. 
כשסבא הוריש לי את ג'ו, מכרתי אותה ב־100 שקל לבחור שרצה טלוויזיה ישנה לבת הקטנה שלו וגם הענקתי לה שם לפני פרידה: סימה, על שם השכנה שהייתה אצלנו כשהטלוויזיה הגיעה בקופסה ומאחוריה חייך אבא מיוזע. כשהקונה המאושר הגיע לדירתי בדיזנגוף, הוא הרים את סימה כמו תינוקת ואמר: "אין דברים כאלה, לא מוכרים כזה דבר יותר", ואני רק חייכתי בעצב. חבל שלא היה לי אז חשבון אינסטגרם, זה רגע שהיה מצטלם ממש טוב.