ההקלטה של דברי המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר, שפורסמה השבוע בתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל (מגישים: עירית לינור וקובי אריאלי, עורך: נתנאל דרשן), היא בעיניי אחד הסיפורים העיתונאיים החשובים שנחשפו כאן בעת האחרונה. מלצר, למי שפספס, נשא דברים בכנס שנערך באוניברסיטת בר אילן, ולצדו היה על הבמה עו"ד שחר בן מאיר, מגיש עתירות סדרתי, הן לבג"ץ והן לוועדת הבחירות המרכזית שבראשה עמד השופט. 

"אני רוצה להגיד לכם", אמר מלצר לקהל, "עורך דין שחר בן מאיר, מגיעה לו בהחלט הוקרה על הפעילות שלו במערכת הבחירות. אני מאוד הערכתי את זה. איך אומרים (בחיוך - ק"ל) לפעמים הוא קצת מגזים, ומתי שהוא מגזים אז אחת מהשתיים: או שאני רומז לו שיחזור מהעתירה, או שאם הרמז לא נקלט, והעתירה אין לה מקום, אז אני דוחה את העתירה. אבל הייתה לו תרומה מאוד חשובה לדיני הבחירות בעידן הנוכחי, ואני שמח שאתה פה, ואני אומר לכם שמגיע לו, איך אומרים? אתם יכולים למחוא לו כפיים". 

מלצר ארגן מחיאות כפיים לעותר, והקהל, כפי שאפשר לשמוע מההקלטה, שיתף פעולה בהחלט. בן מאיר ביקש לחלוק עם הנוכחים את סיפורה של אחת העתירות שהגיש בזכותו של מלצר, ומהשיח שהם ניהלו שם בפומבי ניתן ללמוד כמה דברים על שיתוף הפעולה ביניהם. "אני חוזר מהדיון הראשון", שחזר בן מאיר, "אני אומר לשותף שלי, איציק אבירם, 'תשמע, השופט מלצר רוצה לטפל בכל העניין של פייסבוק בבחירות, אנחנו נכין עתירות בעניין הזה'". "חלק מזה", המשיך בן מאיר ופנה אל מלצר, "אתה הזמנת, בלי שאתה יודע". מלצר, משועשע מהסיטואציה, מיהר לתקן: "טוב, הטעות היחידה שלך זה 'בלי שאני יודע'". 

וזאת יש לדעת: שופט בית המשפט העליון, בעת שהוא מכהן כיו"ר ועדת הבחירות, הוא הקובע את כללי האסור והמותר בקמפיין הבחירות של המפלגות השונות. במערכות הבחירות האחרונות הוא קבע מה יכול ומה אינו יכול ראש הממשלה להגיד, אילו מסרים והיכן הוא יכול להעביר, באילו כלים מותר לו להשתמש ואילו עוברים את הגבול. בניגוד ליומיום שלו בבית המשפט העליון, בוועדת הבחירות הוא דן יחיד, ללא שותפים שעשויות להיות להם עמדות אחרות או דעות אחרות.

מלצר. קובע את כללי האסור והמותר בקמפיים הבחירות. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
מלצר. קובע את כללי האסור והמותר בקמפיים הבחירות. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מעבר לכל זה חשוב לזכור שהתפקיד של יו"ר ועדת הבחירות מתחיל ונגמר באחריות לשמור על טוהר ההליך. מלצר, בשבתו כיו"ר הוועדה, אינו אמור להזמין עתירות ואינו אמור לרמוז לעותרים פוטנציאליים שיעתרו, כדי שיוכל לקבל את עתירתם ולקבוע כללים שהוא רוצה לקבוע. זה נכון כשמדובר בעותר ציבורי, כדוגמת התנועה לאיכות השלטון, וזה נכון פי מיליון כשמדובר בעותר פוליטי, כמו שחר בן מאיר, שעותר תמיד רק נגד צד אחד.

עברתי השבוע על העתירות שהגיש בן מאיר לשופט מלצר בשתי מערכות הבחירות האחרונות. מדובר בכ־16 עתירות, שכמעט כולן הוגשו נגד הליכוד ונגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחדות הוגשו גם נגד השרים גלעד ארדן, מירי רגב ונפתלי בנט, נגד הבית היהודי והימין החדש ונגד יעקב ברדוגו, ארי שמאי, גלית דיסטל אטבריאן וערוץ 20. 

שערו בנפשכם מה אמורים לחשוב 1,113,617 מצביעי הליכוד כשהם שומעים את המשנה לנשיאת בית המשפט העליון רומז שהוא עצמו דחף את העותר שעתר נגד המפלגה שלהם להגיש את עתירתו. יתרה מזו, מה הם אמורים לחשוב כשהמשנה לנשיאת בית המשפט העליון מבקש מהקהל למחוא כפיים לפעיל הפוליטי שהגיש סדרה ארוכה של עתירות נגד יושב ראש המפלגה שלהם? 

זה לא נגמר פה. זוכרים את העתירה שמלצר הניח לנו להבין שהוא רמז לעו"ד בן מאיר להגיש אותה? ובכן, העתירה הזאת לא רק שהתקבלה, אלא שהליכוד - שאנשיו כלל לא תיארו לעצמם שייתכן שהם משתתפים כסטטיסטים בהצגה שתוזמרה מעל ראשם - חויב בפסק דינו של השופט מלצר לשלם לבן מאיר עשרת אלפים שקלים על הוצאותיו. זה נראה לכם הגיוני? 

מלצר אמר בתגובה לגלי צה"ל: “במשפט החוקתי יש חשיבות ותרומה לעורכי דין הפועלים בתחום זה. ראוי לשבח עורכי דין המגישים עתירות ונוטלים חלק בהליך זה". אכן, יכול להיות שראוי לשבח אנשים שעושים מלאכה טובה בתחומם, וייתכן שעו"ד בן מאיר הוא איש כזה. השאלה היא אם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון הוא האיש שמתפקידו לשבח את העותרים שמופיעים לפניו בהיותו הממונה על טוהר הבחירות, במיוחד כשהעותר הוא איש פוליטי מובהק שנלחם נגד צד אחד של המפה הפוליטית. 
אני מרשה לעצמי להמר שאילו היה מדובר בשופט חובש כיפה, שהיה מחמיא לאיתמר בן גביר או לתנועת "רגבים" על עתירות חשובות או מוצלחות שלהם, ומספר שהוא דחף אותם להגיש עתירה כזאת או אחרת, ומתברר שהם אומנם הגישו אותה ושהצד האחר, נקרא לו הצד השמאלי, חטף ממנו עשרת אלפים שקלים הוצאות, והוא גם היה מבקש מהקהל להריע להם - היינו שומעים קריאות רמות בדרישה לכנס את הוועדה לבחירת שופטים כדי לבחור לו בדחיפות מחליף. 

הטיה סדרתית

יכולנו לומר שזו בסך הכל מעידה חד־ פעמית. שלא צריך לקפוץ כמוצאי שלל רב על כל תקלה בודדת. אז זהו, שאצל השופט מלצר זה כבר מזמן לא תקלה בודדת אלא עניין סדרתי לגמרי. קחו את כל האנרגיות שהוא השקיע במלחמה בליכוד במערכות הבחירות האחרונות ותבינו שיש כאן משהו שאי אפשר עוד להתעלם ממנו; שאת כל הנקודות הללו אין אפשרות אלא לחבר לקו אחד ישר, ארוך ומטריד. 

זה התחיל באותה חקירה הזויה שניהל בוועדת הבחירות בעקבות "תחקיר הבוטים" המופרך של "ידיעות אחרונות". לא נחזור כאן על הדיונים הארוכים שבהם חקר מלצר צייצנים ליכודניקים בטוויטר על אודות ציוציהם, במחזה שנראה כלקוח ממקום אחר וממאה אחרת. מה שכן חשוב להזכיר הוא שחשפנו כאן כיצד כמה מהקביעות שלו, בהחלטה שפרסם בעקבות העתירות שהוגשו אז נגד הליכוד, נשענו על אמירות שהוא המציא ושכלל לא נאמרו בדיונים שניהל ועל ציטוטים מפוברקים של עדים שהופיעו בפניו, אבל בשום פנים ואופן לא הוציאו מפיהם את מה שייחס להם בנימוקי החלטתו. 

אם לא די בהתבטאותו בעניין בן מאיר, ואם לא די במה שעשה בסיפור ה"בוטים", נדמה שהדוגמה הבוטה ביותר להטייה של מלצר באה לידי ביטוי במלחמה שהכריז על מאמצי הליכוד לקבל את המנדט ה־36 שלו בבחירות אפריל 2019. מלצר, שהיה אמור להיות הפרקליט הגדול ביותר של טוהר הבחירות, מנסה כבר חודשים ארוכים באופן תמוה לשכנע את בית המשפט המחוזי להפסיק לדון בדרישות לתקן את העיוותים בספירת הקלפיות. 

עוד רגע נגיע להתפתחות המעניינת של השבוע בהקשר הזה, אבל קודם נלך רגע לאחור. מיד אחרי בחירות אפריל לכנסת ה־21 נמצאו תקלות וטעויות הקלדה בהרבה מאוד קלפיות. לא זיופים שהוכחתם דורשת חקירה וגביית עדויות אלא טעויות שקל להוכיח בעיון קצר בטופס. 

לדוגמה, בפרוטוקול ספירת הקולות אפשר לראות שמפלגה מסוימת קיבלה 40 קולות, אך בטופס הסיכום יוחס מספר הקולות הזה בטעות למפלגה שהייתה רשומה בשורה שמתחתיה. בוועדת הבחירות קיבלו תלונות רבות מהסוג הזה, בדקו ואישרו תיקונים לפי העניין. 

עמית הלוי הוצב במקום ה־36 ברשימת הליכוד, שזכתה בבחירות ההן ל־35 מנדטים בלבד. הלוי ערער לבית המשפט על תוצאות הבחירות, בטענה שאחרי שקלול כל התיקונים, המנדט השמיני של יהדות התורה צריך לעבור ולהיות המנדט ה־36 של הליכוד. השופט מלצר - מי שהיה אמור להיות הראשון שיבקש לדאוג לאמיתות התוצאות ומי שהוועדה שלו אישרה את כל התיקונים שהציג הלוי לבית המשפט - החליט באופן תמוה להילחם בכל כוחו בניסיונות של הלוי לחשוף את האמת. 

קודם העלה טענות אישיות נגד הלוי. אחר כך אפשר ליהדות התורה לעיין בפרוטוקולים של קלפיות החשודות ככאלה שאירעו בהן תקלות, אבל הערים קשיים על בקשות דומות של הלוי. בהמשך, כשבית המשפט המחוזי ביקש ממנו להתייחס לטענה של הלוי, שלפיה כל הטעויות שהציג אושרו ככאלה על ידי ועדת הבחירות בראשותו - מלצר החליט לשחק על זמן והשהה במשך שבועות את תשובתו. בית המשפט המחוזי בירושלים, לפחות עד כה, מגלה עצמאות מעוררת השראה, בעיקר לנוכח העובדה שנגדו ניצב המשנה לנשיאת העליון. 

ביוני האחרון פסקו השופטים אהרון פרקש, משה סובל ודנה כהן־לקח, שחרף דרישתו של השופט מלצר, שביקש מהם לדחות את ערעורו של הלוי, וחרף עמדתו שלפיה אין לאפשר להלוי לעיין בעוד פרוטוקולים של קלפיות שחשודות ככאלה שאירעו בהן תקלות - הלוי ויהדות התורה יוכלו לעיין בפרוטוקולים של עוד 50 קלפיות כל אחת. הצדדים אכן עברו על נתוני הקלפיות, התוצאות הוגשו שוב לבית המשפט, והתברר שאומנם המנדט הנוסף מגיע לליכוד. מה עושים? ובכן, עכשיו שלף מלצר שפן חדש. קוראים לו "כסרא סמיע". 

מהנעשה בכסרא סמיע 

כסרא סמיע היא מועצה מקומית לא גדולה בגליל העליון שתושביה מצביעים בבחירות בתשע קלפיות שונות. אחרי הבחירות עלו שאלות ותהיות לגבי שלוש מהן. הן לא היו היחידות, כמובן. 

קוראי הטור הזה זוכרים בוודאי את סיפורם של יותר משמונים חברי ועדות קלפי מהליכוד, שעיקרי עדויותיהם נמסרו לשופט מלצר מיד אחרי הבחירות וכללו  טענות קשות לזיופים ולרמאויות, ודבר לא נעשה בקשר לזה. אבל לגבי הקלפיות בכסרא סמיע, שבהן קיבל הליכוד קולות רבים, דווקא דרש מלצר מהמשטרה לחקור ובמהירות. 

בתחילת הדרך ניסו אנשי יהדות התורה להשתמש בסיפור הקלפיות החשודות בכסרא סמיע כדי לטעון שנוכח החשדות לזיופים, והיות שניתנו בהן קולות רבים מאוד לליכוד, הרי שאין להעביר לליכוד את מנדט המריבה. מלצר, שבשלב הראשון סבר שניתן לדחות את ערעורו של עמית הלוי בקלות, התנגד. על מי שטוען לליקוי מהותי בבחירות, ליקוי המצדיק את ביטול תוצאותיהן, כתב, יש נטל הוכחה מוגבר. אנשי יהדות התורה, הוסיף, "לא הרימו את הנטל הנדרש להוכחת ליקוי מהותי בקלפיות אלו". עברו כמה חודשים והספירה הרחבה יותר, שלה התנגד מלצר כאמור, הראתה שהליכוד אכן צריך לקבל את המנדט הנוסף. 

אנשי יהדות התורה. צילום: אהרון קרוהן, פלאש 90
אנשי יהדות התורה. צילום: אהרון קרוהן, פלאש 90

מה עושים? ובכן, מלצר חשב שזה בדיוק הרגע לשנות כיוון ולהשתמש בסיפור כסרא סמיע. מלצר ידע שהפער לטובת הליכוד בקרב על המנדט כנגד יהדות התורה עומד על קולות אחדים, ושבקלפי חשודה אחת בכסרא סמיע לבדה קיבל הליכוד 350 קולות ופסילתה תעביר שוב את המנדט ליהדות התורה. מלצר החליט לשנות כיוון. אם זמן לא רב קודם לכן גרס שאין לפסול את הקלפי בכסרא סמיע, הפעם הודיע לשופטים את ההפך: חייבים לגרוע מספירת הקולות את הקלפיות החשודות בכפר. למה? "הגם שהחקירה לא הסתיימה וטרם גובשו ממצאים סופיים, ניתן לומר כי נבחן חשד של ממש לזיוף ההצבעה בקלפי האמורה (קלפי מס' 2 - ק"ל), וכבר בשלב זה נמצאו אינדיקציות ראייתיות לכך שבוצעו הליכים לא תקינים בקלפי". 

עמדה זו הייתה תמוהה, בלשון המעטה. למה לפסול דווקא את כסרא סמיע? ולמה רק אותה? הרי באותו שלב כבר היו עשרות קלפיות חשודות בעיצומה של חקירה. מלבדן היו בתור עוד עשרות קלפיות אחרות שבגינן הוגשה תלונות למשטרה, וזו טרם הספיקה להתחיל בגביית עדויות. אם לא די בכך, מלצר הקפיד שלא לדווח לבית המשפט המחוזי על התלונה המפורטת ששיגר אליו הליכוד בצירוף עשרות עדויות על זיופים במגזר הערבי. 

במשטרה, שם ספגו ביקורת קשה על היעדר המוטיבציה לחקור את תלונת הליכוד, החלו להדליף באינטנסיביות מהנעשה בחקירת הקלפיות בכסרא סמיע. צרכן חדשות שלא היה בקי בפרטים יכול היה להתרשם בקלות שכסרא סמיע היא בירת הזיופים של ישראל, שרק בה זויפו קולות, ובכלל - נוכח העובדה שהליכוד קיבל שם קולות רבים - שכל זיופי הבחירות בארץ בוצעו לטובת הליכוד. 

כך או כך, מלצר הפנה את התלונה בעניין הקלפיות בכסרא סמיע למשטרה וביקש ממנה לסיים את החקירה בהקדם. המשטרה השקיעה בחקירה על אודות הקלפיות הללו הרבה מאמצים, בייחוד בזו שבה הליכוד קיבל 350 קולות ושאותה ביקש מלצר לפסול. מדובר, חשוב להדגיש, בקלפי שאכן העלתה חשד נוכח שיעור ההצבעה הגבוה מאוד שנרשם בה  - 97% - ונוכח העובדה שכל המפלגות זכו בה למספר קולות עגול. 

המשטרה, בחקירה מאומצת, כאמור, מצאה בקלפי זו 600 מעטפות, כולן חתומות על ידי יו"ר ועדת הקלפי, נציגת מרצ, ועל ידי סגנה, איש הליכוד. שניהם, יחד עם מזכיר הקלפי, נחקרו באזהרה. נציגת מרצ טענה שחתימתה זויפה. המשטרה, שלא חסכה אמצעים, לקחה את המעטפות יחד עם דוגמאות חתימה מכל המעורבים, שלחה אותם למעבדה, וממצאים העלו, בסבירות גבוהה, כי לא בוצעו זיופי חתימות. מה כן היה? יושבת הראש, זו שטענה שחתימתה זויפה, היא שחתמה בעצמה על המעטפות. במקביל, בצעד חריג, זומנו למשטרה 98 תושבים שהיו רשומים כמי שהצביעו. 70 סיפרו שהגיעו להצביע, 28 טענו שלא. האם אמרו אמת? לא ברור. ואם היה זיוף, האם הוא היה דווקא לטובת הליכוד? גם את זה אין איש יודע. 

עכשיו אנחנו חושפים כאן, כי לאחרונה, בשקט בשקט נסגרו כל תיקי החקירה לגבי שלוש הקלפיות בכסרא סמיע, שהיו חשודות ככאלה שזויפו בהן תוצאות הבחירות, בלי להעמיד איש לדין. בנוגע לאחת הקלפיות, קיבלו החשודים כולם, במקביל להודעה על סגירת התיק נגדם, "התראה" שלפיה, "אם יתקבלו נגדך תלונות נוספות, או יעלו חשדות נוספים נגדך בעתיד בקשר למעשים דומים לאלה שבעניינם נחקרת בתיק זה, עלול הדבר להביא להעמדתך לדין בגין אותם חשדות או תלונות". 

מה יעשה עכשיו מלצר? מה יטען עכשיו כדי למנוע מהליכוד ומעמית הלוי להוכיח שהמנדט ה־36 היה שלהם, אחרי שסיפור החקירה הפלילית בכסרא סמיע נפל? בקרוב נדע. 

המערכה לבירור האמת 

זו, אגב, לא הייתה סטירת הלחי היחידה שקיבל מלצר השבוע. אחרי שדרש מבית המשפט להפסיק את ההליכים בערעור של עמית הלוי בטענה שאלה הפכו לתיאורטיים מאחר שכבר המשכנו לעבר הבחירות הבאות, פסק השבוע בית המשפט בתגובה על דרישה דומה של יהדות התורה: "איננו רואים להורות על מחיקת הערעור, חרף פיזור הכנסת ה־21". במילים אחרות, המערכה לבירור האמת נמשכת. 

אין לדעת איך תסתיים הפרשה הזאת, אבל אסור להקל ראש בחשיבותה, גם אם עברנו מאז עוד מערכת בחירות ואנחנו כבר בעיצומה של המערכת השלישית. לסיפור הזה יש השלכות כספיות של מימון בחירות, אבל לא רק זה. אזרחי ישראל, שהולכים לקלפי, זכאים לקבל בסופן של הבחירות את תוצאות האמת של הצבעתם. מי שמזלזל בקול שלנו אינו יכול לעודד אותנו ללכת להצביע. וכאן אנחנו חוזרים אל השופט מלצר. מלצר היה צריך להילחם בכל כוחו כדי לתקן את הטעויות שהתגלו. זו כל מהות התפקיד שלו. ועל רקע זה עצוב ממש לראות שהאיש שמפחד יותר מכולם מחשיפת האמת ומספירה מדוקדקת של הקולות, הוא האיש שבידיו הפקידה המדינה את האחריות להליך הדמוקרטי הבסיסי שלה.

בין שהתנהגותו היא תוצאה של נקמנות ובין שהיא נובעת מעמדתו הפוליטית או שמקורה בחשש ששינויים בתוצאות יוציאו שם רע לעבודתו - כשיושב ראש ועדת הבחירות, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון נוהג כך, אנחנו בבעיה. תוסיפו לכל זה את הודאתו במעורבותו בעידוד הגשת העתירה של שחר בן מאיר, ואת בקשתו מהקהל להריע לבן מאיר אחרי שזה הגיש סדרת עתירות נגד הימין ונגד נתניהו, ותחליטו בעצמכם כמה אמון אתם מוכנים לתת בפסיקותיו בכל מה שנוגע לעניינים פוליטיים.