היה משעשע לראות כיצד מתחרים הבכירים הישראלים ביניהם, מי ישבח יותר את האורח המצרי שהגיע לכאן השבוע. משעשע, כי זרם החיבוקים והמלים החמות מירושלים בקושי הגיע לקהיר. צנזורה הוטלה על ביקורו, ולמעט הודעות רשמיות, תמציתיות מאוד, לא פרסמו עיתוני קהיר דבר מכל הידוע להם. סחרחרת המפגשים החמים של בכיר מצרי אצל הציונים עשויה להתפרש כחימום היחסים, ומוטב להרחיק את הציבור ממנה.
טארק אל-מולא, השר המצרי לאנרגיה ואוצרות טבע, נחת כאן ביום ראשון לפני הצהריים. הוא בא ל-48 שעות, וביומיים הללו פגש את הצמרת המדינית והביטחונית בישראל, וביצע גיחה לרמאללה. מולא (58), מהנדס מכונות במקצועו, הוא שר חשוב, אבל בארצו נחשב פקיד בינוני. למרות זאת הוכנה לו קבלת פנים השמורה לראשי מדינות. הייתה זו הפעם הראשונה אחרי חמש שנים, שבה מגיע לכאן שר מצרי.
בזה אחר אירחו הבכירים הישראלים את מולא, כל אחד בלשכתו, והתחרו ביניהם מי יחמיא יותר לו ולשולחיו. באותו זמן, בקהיר, פעלה הצנזורה המצרית להסתיר את פסטיבל השלום שמתחולל בירושלים ולצמצם ככל האפשר את התמונות והקולות העולים ממנה. "מסור דרישת שלום חמה לידידי הנשיא אל-סיסי", צהל ראש הממשלה נתניהו. "מצרים היא שותפה אסטרטגית של ישראל", הוסיף שר החוץ אשכנזי. "זה הזמן להדק את הקשרים בין העמים", אמר הנשיא ראובן ריבלין. ואילו שר האנרגיה שטייניץ זרח כגימנזיסט. "אני נרגש לארח את חברי הטוב", אמר.
ביום ראשון אחר הצהריים, אחרי שהוא נפגש עם עמיתו הישראלי, פרסמה לשכתו של מולא הודעה רשמית מקהיר, שבה נאמר כי השניים נועדו. לא צוין היכן. לא ירושלים, לא ישראל. על פגישתו עם נתניהו לא סופר בעיתונות המצרית. גם לא על פגישתו עם ריבלין. האמת הרבה יותר מתוכננת מכפי שנראה. בקהיר נערכו לביקור הזה כמו מבצע. לא מבצע סיקור, אלא מבצע סיכול. מערכות העיתונים וערוצי הטלוויזיה קיבלו הנחיות ממשרד ההסברה, מה מותר להם לפרסם ובעיקר מה לא, וצייתו.
יחסי קח וקח
טעה מי שניסה להציג את עסקי הגז בין המצרים לחברת דלק קידוחים כהתחממות ביחסים. זהו הסכם חשוב, שמכניס מיליארדים ליצרן, ובהתאם לכך גם מס בשיעור יפה לקופת המדינה. אבל זו התקשרות עסקית, לא ביטוי חיבה. המצרים חתמו עליה כי הם זקוקים לגז, ועשו כן למרות שזו ישראל, ולא בגללה. גם היחסים השונים איתם בענייני ביטחון לא נולדו מאהבת ציון. אלו הם יחסי קח וקח. הם לוקחים ואנחנו לוקחים. אולי יום אחד הם יהיו חמים, אבל מעולם הם לא היו כאלה. איך אמר יובל שטייניץ? חברי הטוב טארק מולא. מעניין לשאול את השר המצרי, האם הוא חש כלפי עמיתו יחס חברי.
מה נותר? היחסים האזרחיים. וכאן, פעם אחר פעם אנו רואים, כיצד דבר לא השתנה. מי שרוצה לחמם, יודע כיצד לחמם. הביקור של טארק אל-מלא בישראל איננו חימום יחסים. הוא ליטוף על אוזנינו שעשו המצרים כדי לקדם את ענייניהם. פעם היו מסבירים לנו המבינים, כי נשיא מצרים חושש לזמן לעצמו לחץ ציבורי והאשמות על שיתוף פעולה עם ישראל, ולכן הוא מסתיר את עומק יחסיו עמה. ההנחה הזו רואה במשטר המצרי חלש ובלתי מסוגל להתמודד עם לחצים כאלה. ההיפך הוא הנכון. זהו משטר חזק, חסין מפני ביקורת פנימית. במציאות של היום, ביקור כזה היה עובר בקלות.
היוזמה בקהיר להסתיר את הביקור כאילו היה מבצע חשאי - נובעת ממקום אחר לגמרי. קבלת הפנים החמה לה זכה אל-מולא בירושלים עלולה להיתפס שם כשינוי מדיניות כלפי ישראל וחימום יחסים עמה. הנתין היה רואה בכך אור ירוק לבוא במגע עם ישראל, ואת זה המשטר אינו רוצה. מאחורי הקלעים אפשר לנהל כל מגע שהוא, חם ככל שיהיה. אבל כלפי חוץ חשוב להראות כובד ראש, רצינות ואימה. המדיניות הזו היא מורשת מובארק, והיא נשמרת היטב גם בימי סיסי. אין לה קשר לסולידריות המצרית עם הפלסטינים, כפי שטוענים המצרים לאורך שנים. הפלסטינים הם תירוץ. המטרה היא להציב גבולות ביחסים, שמא ישראל תתעצם מדינית, כפי שקרה באחרונה ביחסיה עם מדינות המפרץ.
נוסף על כך, פועל המשטר באופן בלתי גלוי לשמר בעיני הציבור את תדמיתה של ישראל כאויב. ההקפדה הזו משמשת אמצעי עבור המשטר ללכד את העם סביב קונצנזוס עוין, ולהפגין על גבה של ישראל גאווה ופטריוטיות. היא מעניקה להם מצג שווא של סולידריות עם הפלסטינים, ואף מותירה בידיו פתח מילוט ליום שבו היחסים ידרדרו. הוא תמיד יוכל לטעון, שמעולם לא ראה בישראל ידידה באמת. המדיניות הזו נשמרת לאורך ארבעה עשורים ובהקפדה רבה. משום כך, כל מצרי שמבקש לחמם את יחסיו עם ישראלים, זוכה למהלומת פטיש על ראשו. חלילה שהסוסים לא יברחו מן האורווה.
אופוזיציה בכאילו
בעיצומו של ביקור השר המצרי בירושלים, כאילו במקרה, נוסד פורום ערבי חדש נגד מגע עם ישראל. תחת הכותרת "מאוחדים נגד הנורמליזציה", נפגשו פעילים מכל מדינות ערב לאירוע אנטי ישראלי כמו פעם. היוזמה יצאה מקהיר, ובניגוד לעבר, מי שמשך מאחוריו הקלעים לא היה צריך להתאמץ, כי האירוע נעשה בזום. שורה של פוליטיקאים מצרים, ותיקים וממושמעים, הובילה את המפגש. אחד הבולטים בהם היה הפוליטיקאי המצרי חמדין סבאחי. הוא כינה את ישראל אויב, ואת המאבק בה מלחמה, הדומה לכל המלחמות שאותן ניהלו נגדה הערבים בעבר. איש כמובן לא מחה על דבריו, אבל לו השמיע קריאה לעידוד המגעים עם ישראל ולשינוי המדיניות הרואה בה שיקוץ, היה סבאחי מתבקש לסור לבירור בתחנת המשטרה הקרובה.
בצעירותו אכן היה סבאחי מתנגד משטר, אבל מאז חלפו שנים רבות, ומים רבים זרמו בנילוס. ב-2014 הוא התמודד לצד סיסי על נשיאות מצרים. התוצאה בבחירות הללו, כידוע, מסודרת מראש, וסבאחי, בהיעדר אחרים שהסכימו לכך, היה היחידי שסייע לסיסי לכונן מצג של תחרות. גם השבוע הוא היה שם בשליחות אדוניו, תוך יצירת מצג תיאטרלי של עמדה לעומתית לשלטון בקהיר.
למרות כל הנאמר לעיל, למשטר המצרי מותר לנהוג כפי שנהג. זכותו לא לחמם את היחסים, לחמם אותם על אש קטנה, או לצחוק עלינו כל הדרך לירושלים ובחזרה. זכותם למנוע מאנשי עסקים מצרים לסחור עם ישראל, לבקר בתל אביב וליהנות מחוף ימה, וזכותו למנוע מאקדמאים מצרים, מאמנים וממעצבי דעת קהל להתפתח וליצור. על כך אין לנו רשות להלין. מה שמגוחך היא ההתנהלות הישראלית. בעיוורונה, היא אינה רואה כיצד משתעשעת בה קהיר לעיני כולם.
אני מדמיין את השר המצרי ביומו הראשון בישראל, מגיע לעת ליל לחדרו במלון. הוא תוקע מבטו במראה ותוהה, האם אכן התכוונו אליו כל הבכירים הישראלים בכבוד הרב ובדברי החלקות. הרי מצרים מביישת את ישראל השכם והערב, והנה, ככל שיענוה, כן תרבה התרפסותה וכן תפרוץ. אין זאת, פסק המצרי בינו לבין עצמו, כי לפנינו מזימה ציונית, שהרי לא ייתכן שהישראלים כה טיפשים כדי להגיש כל פעם את לחייַם השנייה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל