אחד השיבוצים המסקרנים לאחר הבחירות בעוד חודשיים הוא משרת שר האוצר. בניגוד לשמועות, מתברר ש”לסחורה” יש ביקוש רב. ניתן להגדיר את הסיטואציה כמצב של “קונים בלבד” בלשון שהייתה מקובלת על סוחרי הבורסה. למרות השמועות וההערכות שתפקיד שר האוצר הוא מוקש פוליטי שנועד לחסל את המועמד (כפי שהיה בעת מינוי לפיד), רבים מוכנים להיכנס לשדה המוקשים. ראשי מרבית המפלגות כבר הצהירו על המועמד מטעמם למשרה אם וכאשר. 

תפקיד שר האוצר הפך נחשק בעיקר בזכות האג’נדה החברתית־כלכלית במערכת הבחירות הנוכחית. העיסוק במינוי מתקרב לעיסוק בזהות שר הביטחון העתידי כשבזירה הזו כבר מסתובבים משה בוגי יעלון, נפתלי בנט, והכוכב החדש (או גיבור ישראל בלשון משה כחלון) יואב גלנט. שר האוצר הרי מצויד בכוח כמעט בלתי מוגבל בהתנעת רפורמות, שינויים חברתיים, שינוי בסדרי העדיפויות התקציביים, יכולת באיוש מינויים ועוד. ללא חתימתו לא ניתן לנייד אפילו שקל לצורכי המשרדים. התפקיד בעיתוי הנוכחי מקבל משנה חשיבות בעקבות סדר היום העדכני המתמקד ביוקר המחיה. שר האוצר יכול להתניע צשינויים במחירי הדיור, המזון, הדלק, החשמל, המכוניות ועוד. 
הבון טון הנוכחי של שרי האוצר הפוטנציאליים (הקרדיט ללפיד) הוא אי העלאת מסים. כך התחייב בשבוע שעבר נתניהו (אף שהפר את הבטחותיו בפעמים הקודמות). כך גם סבור פרופ’ טרכטנברג, מועמד המחנה הציוני שלקה לפתע באלרגיה למסים. רשימת המועמדים ארוכה כמו רשימת הבטחות הבחירות של נתניהו. מועמדי הליכוד, בהנחה שביבי ייבחר, כוללת את גלעד ארדן, ישראל כץ ואת יובל שטייניץ שעורג לחזור ולחפור במספרים לאחר שהשלים את הטיפול באיומים האסטרטגיים שלנו.

כץ כבר מיהר להצהיר ברדיו שהוא רואה את עצמו בתפקיד עד לבחירות. אלא שלראש הממשלה תוכניות אחרות ומסיבות פוליטיות הוא מחזיק במרבית תפקידי השרים שהתפנו. ביקור התנחומים הפוליטי בפריז מעלה את החשש שבקרוב יערוג גם לתפקיד שר התיירות. הסקרים על תוצאות הבחירות מנבאים תיקו בין המפלגות הגדולות. בסיטואציה זו אין סיכוי שלתפקיד יחזור שטייניץ שבתקופת כהונתו בממשלה הקודמת הפך ליס מן של ביבי. לארדן, בזכות מעמדו הפוליטי, יש הסיכוי הגדול ביותר לזכות בתפקיד. הוא גם המתאים מבין מועמדי הליכוד ובכלל. אלא שכאמור התפקיד הפך למושא הערצה גם במפלגות האחרות. 
משה כחלון (כולנו) מעוניין אם וכאשר יתברר שכוחו הפוליטי יאפשר להתייצב בעמדת מיקוח. כחלון יצליח רק אם יקבל גיבוי מראש הממשלה. ספק רב אם כך יקרה אם זה יהיה ביבי, שהספיק לנכס לעצמו את הרפורמה בסלולר. פרופ’ מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני) מככב ברשימת המועמדים, אבל לבד מהתואר פרופסור הוא אינו מביא שום נדוניה המצדיקה את שריון מקומו ברשימה. בוודאי שהנדוניה אינה הוועדה שבראשה עמד לאחר המחאה, שעל פי עדותו המלצותיה לא יושמו. חוץ מזה אין לו שום כוח פוליטי לבד מהפוליטיקה העצמית שהביאה אותו עד הלום. ניתן להגדיר את מועמדותו כקוריוז. ח”כ אראל מרגלית, למשל, בעל הניסיון הכלכלי המעשי והפוליטי, עדיף עליו עשרות מונים. 
רשימת המועמדים כוללת גם את יאיר לפיד שביבי הפעיל לגביו את כיסא המפלט. לפיד עדיין רוצה לחזור “לעבוד בשבילנו” וליישם את “התקציב הכי חברתי שהיה כאן בשנים האחרונות”. אם ימונה, הוא יפיק לקחים מהטעויות שעשה בכהונתו הקצרה. בעתיד הוא יתגלח על זקנו (הוא מנוסה בזה) ולא על זקננו. 
בתמונת המצב הפוליטית הנוכחית, המועמד בעל הסיכוי הרב וגם הראוי ביותר הוא שר הפנים גלעד ארדן. הוא צעיר מספיק כדי להוביל רפורמות ולהתענג על תוצאותיהן. הוא נחרץ, דעתן, רואה את טובת הצרכן ובעל עוצמה פוליטית עצמאית סבירה. אבל אם הליכוד ייכשל, מומלץ להחזיר לאוצר את לפיד. זה יאפשר לנו ליהנות משכר הלימוד שלו ששולם במלואו על חשבוננו.