אני לא משחקת משחקים

ישבתי לבד מול החלון הגדול שמשקיף לים, עד ששמעתי “אקסקיוז מי" במבטא בריטי כבד. כשסובבתי את הראש ראיתי קשישה בריטית עם כובע מקטיפה, שדומה למגי סמית בדמותה מ"זיכרונות אהבה מפירנצה" כמו שתי טיפות מים. היא שאלה לשמי, ומשום מה התעקשה לקרוא לי טינה. האמת היא שיש לי פטיש לדברים שמגיעים מאנגליה. ביטלס, כדורגל, ליברפול, אוקספורד סטריט בחורף, השוק בנוטינג היל, המבטא של יו גרנט. 

לכן זרמתי עם השיחה, ושמחתי על ההזדמנות לשייף את האנגלית. קראו לה אליזבת, כמה מפתיע. ובמשך כמעט חמש שעות ישבנו על שש כוסות תה, שבהן סיפרה לי סיפורי גבורה מתקופת הבליץ על לונדון, ועד לסיפורי אהבה סוערים על ה"קווין מרי". היו לה ארבעה בעלים, ושלושה מהם מתו. סיפור אמיתי לגמרי, בחיי. כתבתי ראשי פרקים על המפיות המרובעות עם הלוגו של המלון, והבטחתי לה שיום אחד אכתוב את כל מה שסיפרה לי בספר. 

נזכרתי בסיפור הזה בסערה של השבוע שעבר. אולי מכיוון שהייתי תקועה כחצי שעה בתחנה של קו 289 ברחוב אבן גבירול ליד דוכן הפלאפל. ותהיתי איך זה שדווקא עכשיו כשיש לי טור בעיתון ואופציה אמיתית לכתוב ספר, המקסימום שיכולתי להפיק היה לשמוע סיפורים על הצנתורים של אבי, ועל האישור שיש לו מהקרדיולוג לטגן בהרבה שמן. 

ואם כבר מדברים על זיכרונות מן העבר. כשהייתי ילדה היינו נוסעים מדי פעם לדודה שלי ברמת השרון באוטובוס, וחוזרים בלילה במונית. ואז איפשהו בין המסילה של רכבת ההרים מהלונה פארק שבצבצה מימין, ראיתי גם את המסך הענק של הדרייב-אין. זה קרה בדרך כלל בשישי בערב, ותמיד זה נראה כאילו הוקרן שם משהו פורנוגרפי. פעם הבחנתי שנהג המונית קצת מזיע במצח וזה טיפה הגעיל אותי. אבל אני זוכרת את עצמי יושבת מאחוריו ומנסה להציץ גם. אולי כדי לנסות להבין אם נכונה השמועה שהמכוניות בדרייב-אין אינן זזות מעצמן. 

אחר כך בגיל 18 יצאתי עם איזה חייל במדים מגוהצים ששירת ליד רמת אביב. הוא אסף אותי בסובארו מודל 80' שכמעט התרסקתי איתה פעם בכביש, ולקח אותי לגבעה שליד האוניברסיטה. אני חושבת ששם בפעם הראשונה בחיים הבנתי איך נשמעות דפיקות לב, ואיך אוטו זז מעצמו.

ולפני כשבוע עמדתי שוב בפקק ליד האוניברסיטה, לאחר שהוזמנתי כאורחת למשחק הכדורסל הראשון והמרגש כל כך בהיכל הספורט החדש של הפועל תל אביב. אולם איינשטיין. שאני מקווה שבעירייה מישהו ישכיל לכנות אותו גם כך באופן רשמי (אני מוכנה לארגן קמפיין, מי איתי?). אותו אולם נבנה על חורבותיו של הדרייב-אין המיתולוגי, ובדיוק לפני הפנייה שמאלה בכביש חשבתי לעצמי כמה מוזר שהלב שלי דופק שוב כל כך חזק בדיוק כמו פעם בגבעה ההיא שליד האוניברסיטה. אם כי עכשיו מסיבות אחרות לגמרי.

והנה כמה קטנות על כדורסל: שמתי לב שיותר נשים מגיעות למגרשי כדורסל מאשר למגרשי כדורגל. למרות זאת, לא הייתה לי ולו חברה אחת שהייתה מסכימה להצטרף אלי למשחק. להבדיל ממשחקי כדורגל שבהם אני משתדלת להצניע את נוכחותי, ולהיטמע בחלל בשקט, מהפחד. במשחקי כדורסל אין לי בעיה להשתמש בסמי־שריקות (כי אני לא ממש יודעת לשרוק) ואמצעים קולניים נוספים כדי להביע את דעותי על המתרחש במגרש. מכיוון שהפעם נכחתי ביציע העיתונאים הרגוע, שתקתי כי קצת התביישתי. אם כי מדי פעם נפלטה לי איזו קללה מנומסת כמו "אתה לא רואה את הסל?". 

אני מודה שלפרקים זמזמתי בראשי את הלחנים שנשמעו מהיציע השמאלי, וכללו שמות של כל מיני אנשים מכובדים ולצדם שמות תואר מכובדים פחות. "אל תשתוללי", שמעתי את קולה של אמי בראש, בדיוק כמו אז בגיל 10 כשקרעתי את הגרבונים הלבנים בזמן שטיפסתי על עץ. לא השתוללתי, אבל כפשרה החלטתי שאני חייבת למצוא מישהו שילמד אותי לשרוק כמו בנאדם. 

ולפני כמה ימים לאחר שהעליתי תמונה נרגשת מאותו משחק, מישהו כתב לי בפייסבוק כי חלום חייו כאוהד בית"ר הוא לצאת עם אוהדת הפועל. הוא אפילו הזמין אותי לבירה ופיקניק ליד השער של בלומפילד. סירבתי. בכל זאת, אבא שלי בחיים לא היה מאשר בית"ריסט.