למה ההחלטה להפסיק את "המילה האחרונה" נגועה במניעים פוליטיים

בית המשפט העליון עדיין מחזיק בדעות פוסט־ציוניות־שמאלניות־רדיקליות. הוא וצמרת המיליה המשפטי בארץ מנהלים את המדינה כאילו היא שלהם, ביהירות שמאלנית אופיינית. נכון, יש שופט חובש כיפה בעליון, אבל העובדה שאני מזכירה אותו רק מדגישה את נדירותו ואת נדירות דעותיו במוסד הזה.
 

גם התקשורת שמאלנית ברובה. נכון, יש כמה חובשי כיפה בתא הכתבים ואפילו כמה ימנים, אבל הם תמיד בעמדה נחותה מחבריהם השמאלנים. כמובן שאין הם נופלים מהם באינטליגנציה, בידע, ברהיטות או בשנינות; אבל יש תקרת זכוכית שכל ימני ירגיש אם יהיה מוצלח מספיק להגיע אליה. הסף שאותו הוא לא יעבור.
 

"המילה האחרונה" היא לא תוכנית מופת. היא שנונה, כנה ובעיקר מניחה לנו, הרוב הימני בעם, להפסיק לרגע לשבת על  קצה הכיסא ולהתעצבן. בתוכניות אקטואליה אחרות נאלצים המאזינים האינטליגנטים "לתרגם" את שאלות המראיין ל"ימנית" או ל"אובייקטיבית"; למדוד כמה זמן ניתן למרואיין הימני אל מול עמיתו השמאלני; להתרגז כי דבריו של הימני נקטעים תדיר, ולבסוף לכבות את הרדיו בתרעומת על שאלה אחת חצופה יותר מדי, על ביזוי איש הימין, או על תחקיר מגמתי שחותר תחת כל מה שיקר ללבנו. זה לא הרדיו של החיילים, כי החיילים ימניים הרבה יותר מרזי ברקאי או מיעל דן.
 

זה הרדיו של המיעוט השמאלני שהחליט, בצעד שגרר אלפי תגובות ופוסטים נזעמים ברשתות החברתיות, לפטר את הימנים שנתנו לרוב העם אתנחתא קומית ופרשנות "משלנו" על כל הסער שנהום בחוץ.
 

נכון, התוכנית שינתה את הפורמט שלה. פעם היא הייתה ויכוח בין שמאל לימין, בין חילוני לדתי. עכשיו התקרבו הדעות, ועירית לינור היא כבר לא נורא שמאלנית, ואברי גלעד כנראה לא יצביע מרצ בבחירות הקרובות. מצד שני, מי כן? אז מה אם השתנה הפורמט? הרי המציאות השתנתה. מאז הגירוש מעזה שמאלנים רבים וטובים שינו את דעתם. הציבור בישראל (המציאות, פילוח הקולות, המנדטים, איך שתרצו לקרוא לזה) - השתנה. הוא פחות שמאלני והוא רוצה שדעותיו ישתקפו בכל מקום.

ירון דקל החליט לבטל את התוכנית לא כי היא לא פופולרית, להפך. למרות השעה זוכה התוכנית לאחוזי האזנה מרשימים. דקל מוריד אותה מהאוויר כי הוא יכול. כי הוא לא באמת דמוקרט. ואז, בשביל לנקום בנו באמת, מספרים לנו ששוקלים לתת ליוסי שריד להנחות את התוכנית. באמת, אין עונש חמור מזה.

# # #

התחושה החגיגית שהתעוררה עם ביקורו של שינזו אבה, ראש הממשלה היפני בישראל, נקטעה כשהגיעה  הבשורה הנוראה: דאע"ש עומד להוציא להורג שני יפנים אם לא ישלמו לו 200 מיליון דולר. האיום של "המדינה האסלאמית", שהושמע לנו בקולו המוכר והמבעית של ג'ון הג'יהאדיסט, בא לאחר שיפן הבטיחה להעביר 200 מיליון דולר לנפגעי דאע"ש.
 

שינזו אבה קטע את ביקורו במזרח התיכון בשל ההתפתחויות, לא לפני שנשא נאום שבו גינה את הדרישה האכזרית. הוא עשה את זה בדיוק יפני מהוקצע, אבל שכח משפט אחד: יפן לא נושאת ונותנת עם הטרור. משפט זה נשמט מנאומו, כי הרי לא ייתכן שהוא מתכוון להעביר את הכסף לדאע"ש. לא הוא, ראש התרבות האכזרית ביותר בעולם. נכון, כיום יודעת יפן לייצר רובוטים ומכוניות, אבל איש אינו שוכח את הקמיקזות, הסמוראים, החרקירי והעיגול האדום שעל דגלה.
 

עיני העולם נשואות לטוקיו, בתקווה שאולי משם תבוא הישועה. אולי הם יוכלו להוות את הקונטרה המיוחלת לזוועה האסלאמית המתהווה. כי האשכנזים הנרפים באירופה לא באמת נלחמים ב"מדינה האסלאמית". אין להם היכולת הנפשית לשאת מלחמה כזאת. הם ינשכו שפתיים ויעלימו עין, יתמגנו ולא יתקיפו. זה גדול עליהם. הם עדינים ותרבותיים מדי.
 

יפן, לעומת זאת, עם האכזריות שאותה הם נשאו על נס כסמל, יכולה להכות ב"מדינה האסלאמית" ובלוחמיה באופן כה נואש, כך שגם אם חלילה יירצחו שני האזרחים האומללים האלו - אלו יהיו האזרחים היפנים האחרונים שיילקחו בשבי דאע"ש.