יותר משהחלטת סטימצקי לא לקיים את אירוע מכירת גיליון “שארלי הבדו" מקוממת, מקוממת התגובה שלהם. בהתחלה התעקשו יחצני הרשת כי היא שומרת על חופש הביטוי. אחר כך מצאו הסבר: תושבי הצפון והדרום הרגישו מקופחים שלא תהיה להם גישה לגיליון, מאחר שבכוונת הרשת למכור את הגיליונות במכירה חגיגית במרכז הארץ בלבד. תגובה צינית ודמגוגית בהתחשב בכך שרק לפני שנה נפתחה מחדש החנות בקצרין בעקבות מאבק ממושך ועיקש של תושבי העיר שביקשו מהרשת לא לשקול רק שיקולים עסקיים.
 
ההחלטה מובנת, אך גם שערורייתית. היא מובנת מכיוון שמדובר ברשת פרטית שמטרתה להרוויח כסף, ומן ההיגיון שצעדיה יהיו נבונים מבחינה עסקית. אם ברשת הבינו שיש סיכוי שיפסידו יותר מפגיעה ברשת מאשר ירוויחו מחגיגה של תמיכה בחופש הביטוי ובמערכת "שארלי" המדממת – שומה על קברניטיה להחליט את מה שנכון לרשת - אף שבית עסק לממכר ספרים הוא לא כמו כל עסק, ועליו להחזיק ערכים משל עצמו.

אותם נימוקים גם הופכים אותה למקוממת. ראשית, אותם קברניטים הוכיחו חוסר תבונה עסקית בכך שמלכתחילה לא הניחו שההחלטה תגרור ביקורת. אבל בסופו של דבר, סטימצקי נגררה לסיטואציה שמסמלת את ההפך ממה שניסתה לעשות כשהחליטה להיות המקום היחיד בישראל בו ניתן להשיג את הגיליון. הרי הרשת התכוננה למכור מספר זעום של גיליונות, במחיר מופקע אמנם ביחס למחירם בצרפת, אבל לא משם היא הייתה מתעשרת.

אם היה כאן רצון לא לקפח את הפריפריה, יכלו להחליט למכור רק חלק מהגיליונות באינטרנט - לא את כולם. ההשקה החגיגית הייתה מפגן של יחסי ציבור טעון בסמלים ערכיים שקרסו עם כניעתה לאיומים של ח"כ מסעוד גנאים, ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל ואחרים. אפילו שישראל איננה צרפת, אפילו שאין כאן הפרדה בין דת ומדינה, אפילו שתמונתו של הנביא מוחמד מצוירת על שער הגיליון – על מי שחששו שהם עלולים להיפגע ממכירת הגיליון להתאפק. זה מה שעושים במדינה דמוקרטית. מאפשרים לחנות למכור ולאנשים לקנות, ומקסימום בוחרים שלא לגשת לחנויות סטימצקי.

הדמוקרטיה נועדה לשמור על חופש הביטוי לא רק של המיעוט אלא גם של הרוב, ולמי שחש מיעוט, או אפילו מיעוט מקופח – יש אינטרס ואחריות גדולים לשמור על ערכי הדמוקרטיה, ולא רק כשהיא משרתת אותו. האיום המרומז במכתב של גנאים לראש הממשלה, שמטיל על סטימצקי ועל המדינה אחריות לתוצאות, הוא חוצפה. כאילו שהמדינה יכולה להחליט מה סטימצקי תמכור. במקום להיסחף אחרי איומי האיסלאם הקיצוני, ובמקום להשתמש בכלי הדמוקרטי בציניות – מוטב שמנהיגי הציבור הערבי יתאחדו בקריאה לגלות איפוק כי במדינה דמוקרטית כל אחד מדי פעם עלול להרגיש שנפגע.
 
אין ספק שבסטימצקי לא התכוונו לפגוע ברגשות המוסלמים. גם אין ספק שההחלטה שלה העניקה לפוליטיקאים הזדמנות לקפוץ על העגלה ולהשתמש ברשת ככלי תעמולתי. ליברמן מכאן וגנאים מכאן, לכל אחד יש מה להרוויח, ורק סטימצקי, חבולה מהתנהלותה, והרי לנו עוד קורבן במאבק בין חופש הביטוי לבין אלה שמנסים להגבילו.
 

הכותבת היא עורכת התוכנית “מה בוער" בגלי צה"ל