“עגל חלב", כך סבתא שלי קוראת לי מאז שאני קטנה, “העור שלך הוא כמו עגל חלב". 

לאלו מביניכם שלא מבינים, אסביר. עגלי חלב בדרך כלל מוזנים על ידי בעליהם במזון חסר ברזל, וכל זה כדי שעורם יהיה בריא, זך וחלק. אותם העגלים גם מוחזקים בתאים קטנים, עניין של סנטימטרים, רק את ראשיהם יכולים להוציא, כדי שיימנעו מהפעלת השרירים ובשרם יישאר רך.

נשמע מזעזע? זה אכן כך. כמובן, שסבתי לא התכוונה לרע. אני לא בטוחה אם היא בכלל יודעת על חייהם הרעים של אותם העגלים, גם אני לא ידעתי, עד שנכנסתי לגוגל לחפש את פשר הכינוי הזה. אבל בכל פעם שהיא מלטפת אותי, מרגישה את עורי החלק והרך, היא מביטה בי בעיניים נוצצות ואומרת “עגל חלב של סבתא".
מקווה שזה לא יישמע כמו פולחן אישיות, אבל עורי באמת חלק, בהיר ודי נעים למגע (אם אתם לא מאמינים, ארשום פה טלפונים של כמה מאהבים לשעבר, לשם האימות). נכון, אני שמנמנה, אף פעם לא אהיה רזה, את זה כבר הפנמתי. ונכון, אני לא מקפידה על ספורט, תזונה, או המון מים - אבל בכל זאת, כנראה שבורכתי, כי עורי חלק, ללא סימני מתיחות וללא פגמים.

טוב, הוא היה ללא פגמים.

עד יום שישי, לפני שבוע, אז הבנתי את משמעותו של הכאב.

ידיד מהצפון הגיע לבלות אצלי את השבת, ואני, שעברתי סוף־סוף לדירה גדולה, עם מטבח די מפואר ומקרר נורמלי, החלטתי להיות אשת חיל.
הוצאתי מתכונים מהאינטרנט, חתכתי, הקפצתי, בישלתי, קניתי יין טוב, ואפילו מפה לבנה, לשם הדגשת השבת ההולכת וקרבה.

הוא הגיע, התפעל מהריח, מנרות השבת וממוזיקת הרקע ששמתי (אם כבר, אז כבר). הוא עשה לי קידוש. כמה כיף שהלבד נדחק לצד, וקטעי נוסטלגיה של קידוש, יין וחלות מפציעים פתאום. כמה כיף שיש גבר בבית, אבל זה לטור אחר.
כשהוא סיים לברך, הגשתי את האוכל. הוא התענג על הכל, פעמיים מילאתי לו את הצלחת, השיחה קלחה, המוזיקה הוחלפה פעמיים, והוא הביט בי בעיניים ושיבח אותי. לא הצלחתי לחשוב על הקריירה באותו הרגע, לא על טרדות היומיום. גם הציניות, שבה אני מתהדרת נדחקה לצד.
היינו גבר נאה, ובחורה עם “ריח של ב יש לים" כהגדרתו, בבית עם נרות, אוכל וגשם על חלון.
בקבוק היין נגמר במהירות, אחריו נפתח עוד אחד, והאווירה הייתה מושלמת.
והנה טלפון. ידיד אחר מציע לנו לבוא אליו. חצי שעה אחר כך ואנחנו אצלו, עוד חברים מצטרפים וגם עוד יין בא לבקר.
והנה מדברים על הבחירות הקרבות, על הסגירה של “סטטוסים מצייצים", על השד העדתי, ואיך לא, על דברים שבינו לבינה.
אחד מהחברים מציע שנעלה למעלה, אל הג'קוזי. אחת מהנשים בחדר אומרת “אתם משוגעים? קר!".
“זה בדיוק העניין", הוא מחייך אליה. וכולנו ממשיכים את השיחה, בתוך הג'קוזי. שלא תחשבו, לא היו דברים שלא הולמים את בני גילי. הייתה שיחה טובה, כשבחוץ קפוא ובג'קוזי חם וטוב. ואולי זו העייפות, אולי זה המיצוי המהיר, ואולי זו השפעת האלכוהול, החלטתי לרדת מהגג וללכת לשכב על הספה. העיניים כמעט נעצמו.
אף אחד לא הבחין. פשוט קמתי ויצאתי. הם היו עסוקים בשיחתם, במוזיקה החזקה ובאדי הג'קוזי.
לקחתי את נעלי והתחלתי לרדת במדרגות. זמזמתי לעצמי את השיר המתנגן ברקע ואפילו חייכתי - זה היה ערב טוב, גדוש באהבה, אתגר אינטלקטואלי ומטעמים. עוד ידעתי, שברגע שאגיע הביתה, יחד עם ידידי הצפוני וטוב המראה, אולי, לא, בעצם בטוח, שגם התשוקה והיצר יבואו לבקר.

ובום.
התגלגלתי. 20 מדרגות, ואני, הגברת מדושנת העונג, בודקת כל אחת מהן מקרוב. רגלי נשמטה אחורה, ידי נשרטו עד זוב דם וצווארי התעקם. תודו שאם הייתם שם, הייתם קודם כל צוחקים, מסריטים, מעלים ליו־טיוב ורק אחר כך מושיטים לי יד. לכל תשובה אחרת לא אאמין.

אף אחד לא שמע אותי, אולי כי לא זעקתי. נכנסתי להלם.
התרוממתי, בדקתי את גופי וראיתי כמה דם ניגר מרגלי וידי. צעדתי לאט אל המקלחת הקרובה, הבטתי בראי והתחלתי לבכות.

מהראי נגלתה אלי בחורה עם איפור מרוח, חבלות, גרבונים קרועים ושיער מבולגן.

אני אף פעם לא בוכה. הדמעות שלי מאוד סלקטיביות. אבל הפעם בכיתי. אולי על זה שלא שמעו אותי, אולי על כך שבזמן שאני שוכבת במדרגות, אין אף אחד שיושיט יד.
בכיתי על חוסר הסיפוק שלי, על כך שיכול היה להספיק לי ערב טוב, בחברת אדם טוב, עם אוכל טוב ואהבה, למה הרעב שלי כזה גדול? למה אני צריכה תמיד עוד אנשים סביבי?

בכיתי על הפחד מאינטימיות, על הניסיונות שלי להיות “אשת חיל", כי קצתי בהבלים.

ובכיתי על עצמי, אחרי המון זמן, פתאום הגיעו אלי הרחמים העצמיים.

הבחור שאיתו באתי, ירד אחרי, לראות שאני בסדר. הוא הסתכל בי ואמר “מה קרה לך? יורד לך המון דם".
זה היה כאב רע ודוקר ומביך ועלוב. זו פציעה שהשתלטה על כל חלק בגופי ורמסה לי כל הנאה שבניתי מתחילת הערב.

בבית הוא נרדם. היין והנסיעה מהצפון השפיעו עליו. ואין סיכוי שהיינו חושבים על תשוקה מעורבבת בפצעים ודם, זה ביזארי מדי.
הכנסתי אל המערכת מנגינות של הפינק פלויד, הכנתי לי תה, ולאט־לאט הורדתי את הגרבונים, אחריהם את השמלה, ולבסוף את האיפור. לקחתי פולידין, כמה תחבושות והתחלתי לחטא את פצעי ולחבוש אותם.

בום.
לא, לא נפלתי שוב, זה הלבד שאותת לי שהוא עדיין כאן, ואני יכולה להתחזות לאישה של בית עד מחר. ואני יכולה לביים ערבים כל כך יפים, סוערים וצבעוניים, אבל זה לא באמת, כי במוחי עדיין ישנה האלטרנטיבה. במוחי אני יודעת שכשתצא השבת, הוא יעזוב, ואהיה מותרת לכל אדם אחר.
בום.
נכנס בי הלבד. 
ובום - גם הדמעות הפציעו שוב. כאב לי, כל כך כאב לי.
כשכמעט עלה הבוקר, נרדמתי על הספה, התכסיתי בכרבולית צהובה שקניתי כשנכנס החורף. והנה חלום. ובחלומי סבתי מלטפת אותי, מגישה לי מרק ואומרת “תאכלי, יא עגל חלב של סבתא, תאכלי".
ואני בוכה ואומרת “כואב לי, סבתא", והיא מחייכת ואומרת “אינשאללה, בחתונה שלך הכל יעבור, תאכלי, עגל חלב, תאכלי המרק".

רגע לפני שכתבתי את הטור, הלכתי לבקר אותה. היא ליטפה את ידי השרוטה ואמרה “מה זה זה? מה קרה לך ביד?".

“זה כלום, סבתא, נפלתי".
אחרי היסטריה תוניסאית שדעכה, כשאמרתי שזה לא כואב לי בכלל, נרגעה.
ואמרה “לא רק הגוף שלך, גם הלב שלך, יא מרסל, גם הלב שלך הוא כמו עגל חלב".
אינשאללה, בחתונה שלי  כלום לא יכאב.