כבר בערך חמש שנים, בדיוק בשעה 11 בבוקר, אני מתייצב בשערי חדר הכושר מלא עזוז ורוח קרב, כשבאוזניותי לא מתנגן פלייליסט מעודכן שהוכן מראש, אלא “המילה האחרונה" בגלי צה"ל.



מי שמתאמן יודע, ששיטת האימון הנפוצה היא ab כשכל יום מוקדש לקבוצת שרירים אחרת. בראשון ושלישי אני מתרכז בשרירי החזה והיד האחורית עם אברי וג'קי, ואילו בשני ורביעי עובד על שרירי הגב והיד הקדמית, עם עירית וקובי. וכך במשך השנים התקדמנו. אני התחזקתי גופנית, והם התחזקו דתית. ותוכניתם הפכה מאמינה וימנית יותר.



בשנים הראשונות הם התחילו בוויכוחים לוהטים וסופר משעממים על השטחים הכבושים, ובהמשך עברו לשיחות קלילות ומשעשעות על ענייני היום הבוערים אך גם על הפרווה שהמלפפון מצמיח בזמן שהוא נשכח במגירת הירקות. 


ויכוחי ימין־שמאל קלאסי הפכו למיותרים, כי השמאל והימין הקלאסי הפכו ללא רלוונטיים, ולכן שיחה על שמירת השבת והמלצה לפתוח את הבוקר בשייק ירוק העשוי פטרוזיליה וזרעי אלפלפא שנטחן בבלנדר (שהוא אגב ממחה בעברית, לפי הפינה "שאל את אבשלום") הפכו לדיונים עדכניים ונוגעים יותר.
ואם כבר מתנהל שם דיון ימני בוער, הוא רק סייע לי לדחוק בעצבים משקולות גדולות יותר, תוך כדי האזנה, ובזכותם הפכתי להיות שרירי ושמאלני יותר. אט־אט גם הקו המוזיקלי יישר קו, עת נכנס לאולפן עומר בן רובי, ושידר תוכן מוזיקלי דתי לייט, מארון הקבצים היהודי, שהורכב בעיקר משיריו של יונתן רזאל. תמיד מדובר בפיוט חדש ומרגש, שמיד אחריו השדרנים נופלים מהכיסא וטוענים שזה ממש יפה ולא משמיעים אותו עוד.
"המילה האחרונה" הפכה למוסד ימני רהוט ואינטליגנטי, ואחת הסיבות המוצדקות לקיומה של התחנה הצבאית כמוסד תרבותי. אגב, מדי פעם, ראוי להרים איזו חצי גבה, על יצור הכלאיים שנקרא גל"צ, ולתהות עד כמה אנחנו (הציבור) והוא (הצבא) נזקקים לשידורי התחנה, ועוד לא פתחנו דיון על הצורך המפוקפק של צבא ההגנה בגלגלצ - תחנה שמנגנת את "דרך השלום" ומיד אחר כך מדווחת על פקקים בלה גווארדיה - מידע שלוחמים משוועים לו כמובן, כי ידוע שהצבא צועד על דיווחי תנועתו. 
אבל תוכנית כמו "המילה האחרונה" מורידה את הגבה שהורמה לפני שלושה משפטים, ודווקא את ראשי מנחי התוכנית הזאת הוחלט לערוף בגרזן דאעשי, "כי הם כבר לא מתווכחים מספיק". תנו לי להגיד לכם משהו על ויכוחים - הם מעניינים כמו לבהות בתסרוקתה של פאינה קירשנבאום. צד אחד אומר את דעתו, צד שני אומר את דעתו המנוגדת, צד ראשון מחזק בטיעון נוסף, צד שני מוסיף ארגומנט שלא קשור, צד ראשון מנסה להתבדח וישנו גם הצד שאף אחד לא מדבר עליו - הצד הצודק.

אז נכון, "המילה האחרונה" פחות דיממה ממאבקים אידיאולוגיים אוכלי ראש, אבל היי, ישנן אמירות מופרכות ומגוחכות כמו שהבעיה הכי גדולה של ליברמן זה שיש לו הפרעת קשב (אברי), שלימוד מדעי החברה והרוח באוניברסיטאות מיותר לחלוטין (עירית), שגברים גרושים סובלים יותר (ג'קי), ושאין עוני במדינה (קובי). 
ובל נשכח את הכניסה היומית במאמר המערכת הכל כך לא חשוב של עיתון "הארץ", עד שהם הקפידו לצטט ממנו ללא הרף, וגם המצאת מילה לאזור שלא מגיעים אליו בגב, משחקי חברה, והשולחן כבר חרוך מיצירתיות שבתוכנית הרדיו המקסימה הזאת. וממילא כל התקשורת שמאלנית, אז תנו לימנים שעה אחת.

מפקד גלי צה"ל רוצה ויכוח - הנה ויכוח. אתה טועה לגמרי, לא הפרעתי לך, אז אל תפריע לי, תן לי רגע להשלים את המשפט, כן, אבל... וגם אם נניח תוריד, אז מה יק.. נכון, אבל זאת אחלה תוכני... תאמין לי, תן להם להמשיך לש..., נכון, אבל... טוב. אתה יודע מה, אתה צודק, ואני טועה. עכשיו אתה מרוצה? אני יוצא לסיבוב להירגע. תחשוב שוב על הכל, ואולי תשנה את דעתך, כי המילה האחרונה היא שלך.