בכל הנוגע למשא ומתן של המעצמות עם איראן על תוכנית הגרעין שלה, כמעט שאין מחלוקת בישראל בין הפרשנים, המומחים ואפילו הפוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית. יש הסכמה כמעט מקיר לקיר על כך שעדיף שלא יושג הסכם מאשר שיושג הסכם רע. או כפי שאומרים באנגלית: NO DEAL IS BETTER THAN A BAD DEAL.

אגב, זו גם עמדתם של נשיא ארה”ב ברק אובמה ושל שר החוץ ג’ון קרי, שאמרו זאת במפורש. הבעיה היא איך מגדירים מהו “הסכם רע”. עמוס ידלין, מועמד המחנה הציוני לתפקיד שר הביטחון, אמר לי כי עלינו לחתור למצב, “שנוודא עם ארה”ב מהי עסקה רעה”.

בגישתו המתריסה והלעומתית מול הממשל – לא רק בכך שסידר לעצמו לנאום בקונגרס בלי ליידע את אובמה – נראה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו, גם אם זו לא כוונתו, עושה בדיוק את ההיפך. הוא מקטין את הסיכויים של ישראל להשפיע על המשא ומתן ועל תוצאותיו, ומכאן שהיא תתקשה לוודא שלא יושג הסכם רע.
אולם, השגת ההסכם עדיין רחוקה מאוד. שני תאריכי יעד (יוני 2104 ונובמבר 2014) להשגת הסכם קבע חלפו עברו, וכעת יש תאריך יעד חדש - יוני 2015 . שני הצדדים מעוניינים מאוד להשיג הסכם. ארה”ב ומדינות המערב חותרות לכך כדי להוריד את הנושא מסדר היום העולמי, גם משום שהן רואות באיראן גורם מייצב במזרח התיכון ושותף פוטנציאלי למלחמה בדאעש. איראן מצדה רוצה מאוד בהסכם כדי להסיר מעליה את הסנקציות הבינלאומיות, עת מצבה הכלכלי רק הולך ומחריף בגלל ירידת מחירי הנפט.

אולם, הפערים בין שני הצדדים נותרו עמוקים בלא מעט סוגיות: מספר הסרכזות שאיראן תורשה להפעיל, איכותן, כמות האורניום המועשר שייוותר בידיה וכמה תשלח מחוץ לגבולותיה, מה יהיה דינו של האתר להעשרת אורניום בפורדו ושל הכור הגרעיני להפקת פלוטוניום באראק, באיזו עוצמת פולשנות יתבצע הפיקוח הבינלאומי ומה יהיה אורך חייו של ההסכם. ארה”ב דורשת בין 20-15 שנים. איראן מוכנה רק לשנתיים.
אלה הן סוגיות נכבדות שלא נראות בשלב זה כניתנות לגישור. בניגוד לחרדותיו של נתניהו, בשלב זה אין סימנים לכך שהממשל בוושינגטון מתקפל. קשה להתנבא אם בסופו של דבר יושג ההסכם. מי שיקבע זאת יהיה אך ורק המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי. אם הוא ייתן למנהלי המשא ומתן שלו, ראש הממשלה חסאן רוחאני ושר החוץ מוחמד זריף, חוט ארוך של פשרות - יהיה אפשר להגיע להסכם קבע.