עוצמת ההכלה: ישראל מבליגה על האירוע בהר דוב מתוך עמדה של כוח

לא אחת ישראל, מתוך עמדה של כוח ועוצמה, מכילה את האירוע. ולא אחת, בהתנהלות מושכלת ונכונה, היא מאפשרת גם למנהיג הערבי בצד השני להכיל את האירוע. מדיניות ההכלה המושכלת של ממשלת ישראל בעשור האחרון הניבה פירות אסטרטגיים לא מבוטלים, בהיבט של מניעת מלחמה ויציבות אזורית, אך לעיתים גררה תרעומת ציבורית ופוליטית, בעיקר ברצועת עזה לאחר ההתנתקות. 
 

האירוע השבוע בהר דב, שבו נהרגו שני לוחמי צה"ל בפיגוע תגובתי של חיזבאללה לפגיעה בגנרל האירני ובג'יהאד מורנייה, בוצע בהנחה שישראל תכיל את האירוע ועם כל הקושי תפרש אותו כתגובה "בהקשר ובמידה" לפעולת החיסול. אם בישראל היו מצליחים לשתוק ולערפל את האירוע - לא להגיב, לא להבהיר ולא להתייחס - ייתכן וחיזבאללה לא היה מגיב, כמו בעבר. אולם קשה לשתוק בימים פוליטיים כאלה. 
 

בעבר יצאה ישראל לשני מבצעים יזומים בלבנון: "ענבי זעם ו"דין וחשבון". מטרתם הייתה לשנות את כללי המשחק מול חיזבאללה ולנפץ את מאזן הכוחות, אולם ספק אם אלו הצליחו. לאחר מכן הגיעה מלחמת לבנון השנייה שהנחיתה על לבנון מכה קשה וכואבת. 
 

ההרתעה הישראלית מול לבנון, חיזבאללה ולא פחות מול סוריה, הינה מוחשית ומחזיקה מעמד שנים רבות. מאז מלחמת לבנון השנייה הצליחה ישראל "לאתגר" את ההרתעה הזו בהצלחה. גם הסורים וגם הלבנונים לא הגיבו לפעולות משמעותיות שיוחסו לישראל, בזכות השתיקה בצד הישראלי. אולם הפעם מבחינת האיראנים וחיזבאללה התגובה הייתה הכרחית.
 

הממשלה החדשה בישראל, ביחד עם הרמטכ"ל גדי אייזנקוט שבקיא היטב בגזרה הצפונית, תידרש לנהל דיון אסטרטגי ולגבש מדיניות לגבול הצפוני בדבר מדיניות ההכלה. האם להמשיך בקו או שמא הגיע הזמן לתגובה שתעצב כללי משחק חדשים, כפי שנהגנו בעבר.
 

ובשולי הדברים, באשר למיגון החיילים: התעשיות הביטחוניות בישראל פיתחו והמציאו מערכות מיגון מדהימות לכלי רכב. אולם לצה"ל אין כסף לרכוש אותן, בטח לא בכמות הנדרשת. גם זה דורש הערכה מחדש של עדיפויות בתקציב, עוד לפני האירוע הבא. 

מצרים "חוגגת" את המהפכה

השבוע ציינה מצרים את החג הכמעט לאומי שלה, לציון המהפכה שהובילה להפלתו של משטר מובארק ולעליית משטרם של האחים המוסלמים. החגיגות הרשמיות אמנם בוטלו בהנחיית המשטר הנוכחי, בראשות הגנרל א-סיסי, בתואנה של מתן כבוד לזכרו של עבדאללה מלך סעודיה שהלך לעולמו השבוע, אולם בשטח נרשמו הפגנות. 
 

על אף שהיו אלו הפגנות קטנות מאשר בעבר, נרשמו בעקבותיהן 14 הרוגים. לא נטעה אם נאמר בזהירות ובצניעות, כי מעבר לנשיא א-סיסי, לאנשי ארמונו ולמפלגתו, האינטרס המשמעותי ביותר לחוזקו של המשטר הנוכחי במצרים נמצא בירושלים. אומרים שמאלכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים, ואם כך אנחנו הישראלים כנראה צדיקים גדולים מאוד. 
 

במלחמתה השקטה, היסודית וחסרת הפשרות בטרור האסלאמי הקיצוני בסיני ולאורך הגבול עם עזה, מצרים משרתת היטב את האינטרס הישראלי. בהוראת הנשיא הורס הצבא המצרי מאות בתים בחלק המצרי של העיר רפיח, שמשמשים בסיס לחפירת מנהרות. הוא משמיד את המנהרות ויוזם התקפות בסדר גודל של חטיבות חי"ר וטנקים, בסיוע מסוקי קרב, על מעוזי הג'יהאד האסלאמי בצפון סיני. 
 

ההצלחה המצרית בעניין זה חשובה בראש ובראשונה ליציבותה ולכלכלתה. במשך שנים נהנתה מצרים ממקורות הכנסה לא מבוטלים בסעיף התיירות, לרבות בחופי סיני, ואין לה כוונה לוותר על כך. מעבר לזאת, הצליחו הבדואים לנהל רשות משלהם של סמים וטרור וניסו לבדל את סיני ממצרים. אלו אינטרסים מצריים מובהקים. 
 

ישראל מאפשרת בנדיבות ובדיאלוג נכון של הצבאות, קהילות המודיעין והממשלות, לחרוג משמעותית מהסכם השלום ולהתיר כניסת כוחות משמעותיים לסיני. היא עושה זאת משיקולים ישראליים מובהקים של יציבות אזורית שתשרת אותנו. השקט באזור הגבולות ישראל, ירדן ומצרים הוא בסיס חשוב ליציבות האזורית. מי שמטפח אותו ימצא בו בבוא היום בסיס גם לברית עתידית ולפעילות של שלום.

הארוויזיון כמשל לפוליטיקה



 

העובדה שתוך שלושה עשורים מחליפים אלי אוחנה, לינור אברג'יל וכוכבים נוצצים מעידן הטלוויזיה המסחרית את מנחם בגין, יצחק רבין, מאיר יערי, יעקב חזן, מנחם באדר ומשה סנה - מלמדת על גודל המהפכה שפוקדת את החברה הישראלית ואת העוצמה של הזנית הפוליטיקה. האחריות על כך לא רובצת על אזרחי ישראל שבעי הגימיקים והתעלולים, ואפילו לא על מתפקדי המפלגות, אלא דווקא על המנהיגות. היא משתמשת לרוב במכשיר השריונים שנועד להשביח, לאזן ולקדם את הרשימות, כפרוז'קטור שנועד לסנוור את דעת הקהל.  
 

בליל השמות ששטף אותנו בשבועות האחרים לתפקיד חבר כנסת, מזכירים את התהליך שעברה ישראל בהשתתפותה בתחרות האירוויזיון. בתחילה התחרו זמרים טובים ומוכשרים ובהמשך, כמו התחלנו לחפש את פרופיל המבצע שימשוך דעת קהל ונקודות. באירוויזיון זה נכשל. ישראל לא הצליחה וספק אם תצליח לשחזר את ההצלחות של "הללויה" ו"חי", וגם בפוליטיקה כנראה זה לא יהיה להיט. 
 

המערכת הפוליטית בישראל שבה בזחילה מתרבות הפריימריז לתרבות הועדה המסדרת או היו"ר המסדר, כנהוג אצל אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ש"ס ומשה כחלון; או לתרבות של שריונים וכיבודים כמו בליכוד, במחנה הציוני ובבית היהודי. 

המלך שהקדים את זמנו
 

מותו של עבדאללה, מלך סעודיה, היה מהאירועים המרכזיים בחדשות הבינלאומיות השבוע ולא בכדי. עבדאללה שלט בערב הסעודית מאז 96', כשהחליף את אחיו המלך פאהד ונחשב למנהיג עולמי משפיע. הפוליטיקה המשולבת של נפט, מלחמה ושלום הקנתה לו מעמד ייחודי. הוא גיבש את יוזמת השלום הערבית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותמך וקידם אותה במשך שנים. 

עבדאללה מלך סעודיה לשעבר. צילום: רויטרס

כשיצא עם היוזמה הסעודית בשנת 2002, סערה ישראל במאבק נגד הטרור והיוזמה נראתה אז כמנוכרת ולא רלוונטית. כיום היוזמה הסעודית מקובלת, בתיקונים ושינויים שונים, על רוב הישראלים.

היא תהיה בסיס לדיאלוג אזורי עם המדינות המתונות, אותן תצטרך ישראל לצידה במשא ומתן עם הפלסטינים. 

יוזמתו של המלך עבדאללה הקדימה מעט את זמנה, אך היא חיה ונושמת ועיקריה אומצו על ידי חלק מהמפלגות, ואולי ישמשו בסיס אמיץ לממשלה הבאה.  

פרידה מדוד לנדאו



 

כך כתבתי, על נייר רשמי של צה"ל, לעורך עיתון "הארץ" דוד לנדאו, שהלך השבוע לעולמו: "ניכר כי תחת הנהגתך נושבת בין שורות דפי 'הארץ' רוח טובה של יהדות וישראליות, שלא באה על חשבון עיתונאות מעולה". 
 

כשנכנס לתפקיד נפגשנו בבית הקפה השכונתי שלו בלב תל אביב. הוא ביקש את "הנוסחה של גלי צה"ל" לכלי תקשורת ידידותי לחילונים ולדתיים, שהוא גם מדיני, גם צבאי וגם חברתי. ניסיתי להסביר והוא חפץ מאוד בשינוי. 
 

במהלך מלחמת לבנון השנייה ביקר לנדאו בגבול הצפון ונפגש עם קצין צעיר. דבריו נגעו לליבו והפכו ביום שאחרי לכותרת הראשית של העיתון השמרני. "עם שלא מוכן לשלם את מחיר חירותו - איננו ראוי לה". עבור עיתון הארץ זו הייתה כותרת חריגה. חריגה מאוד. יהי זכרו ברוך.