סוף אוקטובר בעיר מחוז ברוסיה. הטמפרטורה 8 מעלות מתחת לאפס. אימא שלך לא ישנה כל הלילה, אבל היא חושבת שלא שמתי לב. היא דפקה כמעט חפיסת סיגריות בעומדה ליד החלון בחדר. עבירה חמורה אצל אדם פרוסי בהווייתו, שלעולם לא עובר על החוק. וברוסיה אסור לעשן במלונות, על אף שלפחות 47% מהאוכלוסייה מעשנת. כן, ילד, היום אנחנו הולכים לבית המשפט הפדראלי בעיר, לאשר את בקשת האימוץ שלך. התחושה שלי לא טובה, אבל איני מדבר מילה. משהו עם המסמכים לא נהיר לי, אבל אם אומר מילה אימא שלך תקרוס, ואני הרי המבוגר האחראי. היית מאמין, סאשה? אני המבוגר האחראי. אתה עוד תלמד שאני רק מבוגר.
לאימא לא היה תיאבון, אז ירדתי לארוחת בוקר לבד. כרגיל, ביצים ובייקון, ירקות, גבינות ונקניקים. אבל החלטתי להיות יהודי כשר ולשם שינוי התעלמתי מהבייקון שאני אוהב. סיכמתי עם אימא שאני אענה לשאלות של השופטת, כי אני מורגל בקשקושים; אני אחד מאלופי העולם ילד, בדיבורים על כלום - אבל בטון סמכותי. אתה תראה את זה בפעולה כאשר אבוא לבית הספר בכל פעם שתתפרע, ותבין שאני כלי בתחום. אז אמרתי לעצמי בראש לדבר חלש, כפי שביקש ממני הסאונד-מן התימני כאשר דקלמתי איזו פרסומת מפגרת.
עליתי לחדר, לבשתי את החליפה שאמך הכינה לי. סאשה, כדאי שתעריך, כי מעולם לא לבשתי חליפה מתוך בחירה, רק כאשר העבודה חייבה אותי, בג'ובים מסוימים. הרגשתי חנוק, אבל לא אמרתי מילה. ירדנו לאוטו, סרגיי הנהג חייך, גם גלינה המתורגמנית מאנגלית לרוסית. כיפוש החזיקה לי את היד, שאלתי אם קר לה, כי אני מפגר. היא ענתה שהיא מתרגשת. עניתי שיהיה בסדר, את יודעת שאני טוב בחארטה, אני אנגן את זה כמו פגניני.
יום לפני זה ראינו אותך. החיוך שלך ממיס אותי, ואיני כזה רגשן, האמן לי. אבל נדלקתי עליך בביקור קודם בקיץ, והחלטתי ביני לביני שאני מוציא אותך מבית היתומים. אף אחד לא יודע, אבל עברו עלי הרבה לילות לבנים בגללך. כי אמרו לי שאמך הביולוגית הייתה נשאית של יותר מדי מחלות כרוניות, מסכנות חיים. כן, היא הייתה משתמשת כבדה, ואביך לא ידוע. הבאנו איתנו רופא לביקור השני. בחור מדהים ד"ר אנדריי, יליד העיר שבה אתה גר. אמרתי לו שידבר איתי על סאשה, אני יכול לשמוע הכל.
"רון, לילד יש בעיות, אבל אני ממליץ לכם לקחת אותו", אמר.
הרי כבר החלטתי, רק הייתי צריך חיזוק. לפחות לא חלית בשחפת, כמו הילד הקודם שבאנו לראות בעיר אחרת, אז נרגעתי. אתה בתת-משקל, נמוך לפי הגרף, אבל אתה חכם. איך אני יודע? אני מדבר אליך בעברית, ואתה עושה מה שאני מבקש ממך, רק לפי טון הדיבור. נכון, אתה בן שנתיים וחצי ולא מדבר. גם אני ידעתי להגיד רק "אוכל" עד גיל שלוש, אנחנו דומים. ואני גדלתי אצל אימא פולנייה שהאביסה אותי כמו אווז. נכון שאת המשקל שלך, 8.800 ק"ג, חגגתי בגיל ארבעה חודשים (נולדתי 4.850 ק"ג), אבל אתה מגיע לשבט מרוקאי. גם אם תהיה דיאטטי, תעלה 1.5 קילו בחודש. תהיה רגוע.
היחיד שעישן בשדה התעופה
הגענו לדיון שהחל ב-10:00 בדיוק. השופטת הפציצה אותי בשאלות על רוסיה. אבל אחרי שפירטתי את שיטת הממשל והמחוזות, והזכרתי את דוסטוייבסקי עם החטא ועונשו (לא סיפרתי לה שהדמות האנושית היחידה בספר הייתה סוניה הזונה) ואת שירי פושקין (לא ציינתי שהיה אנטישמי מובהק), והגנתי על מדינת ישראל כשגריר מצטיין, חשבתי שהכל יהיה בסדר.
סאשה, נתתי נאום של שלוש שעות וחצי, למתורגמנית היה נקע בלסת. השופטת דחתה את הדיון לאחה"צ, אבל הייתי מבסוט עלי. אפילו אימא שלך, שרוב הזמן אומרת שאני חופר, אמרה שאני גדול מהחיים, וכמה חבל שבזבזתי את רוב חיי על פארטיות.
אחה"צ התחיל הבלאגן שחששתי ממנו, עם הבירוקרטיה המטונפת, שקיימת בכל ארץ. מתברר שעובדי רשויות הרווחה השונות פישלו בהכנת הניירת. השופטת קבעה דיון נוסף לסוף ינואר. כיפוש התחילה לבכות. משהו בתוכי נשבר, אבל שמרתי על פאסון. קמתי ואמרתי שאני מאמין בבית המשפט הנכבד, שיקבל את ההחלטה הנכונה לטובת הילד. אבל התפרקתי לגמרי.
חזרנו לבית המלון, ועל אף שלא שתיתי ו/או סידרתי ראש שנתיים ומשהו, ירדתי לבר. אימא שלך החזיקה אותי בכוח. מהארץ אמרו לי שנוכל לשוב לארץ רק בעוד ארבעה ימים. יצאתי למשרדי אירופלוט, אמרתי להם שאני חולה אנוש ושנגמר לי האינסולין, ואני חייב להיות על הטיסה הבאה. נרשמה אמפתיה נדירה, והיינו.
חזרנו ארצה ונכנסנו לשגרה של מחלות. כיפוש לא קמה מהמיטה שבוע, אחרי שפעת מטורפת. לי חזרה הדלקת בכתף עם זליגה לבין-צלעיים. לקח לי חודש לצאת מזה, אבל העצב לא עזב את העיניים של כיפוש. במקביל הרשויות ברוסיה המשיכו להשלים את התיק. לחצתי כמו שאני יודע ללחוץ, אבל לא התפרעתי, כי אימא שלך ביקשה ממני. ואז הגיע המועד להמשך המשפט. הפעם הייתי אופטימי שאתה עובר אלינו. אין לי הסבר, אבל נזכרתי ברב שאימא שלך שלחה אותי אליו. הוא ידע שאני חילוני מובהק, אבל אמר שיש בי מהצדיקות, בדרכי שלי, גם בלי שמירת מצוות.
הפעם דרשנו לראות אותך רק אחרי החלטת בית המשפט. יש גבול למה שאנחנו מסוגלים לספוג. התחלנו לא משהו. בטיסה ממוסקבה לעיר שלך סגרו את שדה התעופה. אז טסנו כמה שעות, הגענו וחזרנו חזרה. הנוסעים אפילו לא צפצפו. אמרתי לכיפוש שאם זה היה קורה באל-על היו 37 תביעות ייצוגיות, 12 התפרעויות קולניות, ולפחות פיצוי על כרטיסי הטיסה. וחוצמזה כמה חבל שהרוסים סובלים בגלל המזל הדפוק שלנו. היא צחקה, זה היה סימן טוב.
חזרנו למוסקבה, ברור שהייתי היחיד שעישן בנמל התעופה שרמוטייבו, ושיכנו אותנו במלון. כולם עמדו בתור לחדרים באלם מוחלט, רק אני נדחפתי בתור: אקסיוז-מי, אני חולה יש לי אולקוס ואני חייב לאכול. מיד קיבלנו חדר, וכמובן אוכל. כשסיימתי לאכול והוצאתי את הכלים למסדרון, נוסעים עוד גלגלו מזוודות, בדרך לחדרים. לא יודע של מי הדרך יותר טובה להתקמבן, אבל אני יודע מי הלך לישון שבע. סאשה, אתה כועס?
אמא כבר "מילף"
נחתנו למחרת ל-18 מעלות מתחת לאפס. בארץ החדשה שלך, היו 19 מעלות מעל האפס. ניסיתי לתאר לעצמי מה היה קורה בישראל במזג אוויר כזה, וסיכמתי ביני לביני שלא היינו רואים נפש חיה ברחוב. אבל אצלכם החיים כרגיל, כי מחכים למינוס 40.
יצאנו לבית המשפט, שוב אני חנוט בחליפה והיינו במתח עצום. הפעם כיפוש ביקשה לדבר. היא בסדר אמך, ממוקדת מטרה. היא הדגישה בפני בית המשפט שאנחנו אתאיסטים, לכן לא נכפה עליך את מנהגי היהדות (אגב ילד, אנחנו לא. אנחנו נגד כפייה מכל סוג), שניתן לך בית חם ואוהב. ואז הגיעה שאלה, כמה כסף אנחנו יכולים להשקיע בגידולך בכל חודש? לא הבנתי את המגמה, אז עניתי שכמה שיידרש, לא נחסוך ממך כלום. אבל הם רצו מספר, וחששתי לומר מספר שיהיה נמוך מדי. כיפוש אמרה: "תגיד להם כבר. תגיד כל מספר שעולה לך בראש". אז אמרתי, והם חייכו בהבנה.
השופטת יצאה לכתוב את החלטתה. גלינה אמרה לנו: "יש לכם את הילד, אני בטוחה". חיכינו במסדרון, וניסיתי לשעשע את כיפוש בבדיחות מצחיקות ובהסתלבטות על העוברים והשבים. אמרתי לה שנציגת בית היתומים שלך נראית לא רע עם המיני הירוק המנומר ובמגפיים הגבוהים מדי. "מאמי תרגיע. היא באה עם אותה שמלה, גם לדיון הקודם. זו כנראה תלבושת הבית משפט שלה".
אז עברתי לנציגת שירותי הרווחה, וציינתי שהרבה חברים ומכרים שלי היו שמחים לאמץ אותה. "אני לא מאמינה כל פעם, כמה אתה רדוד. קליפ בשיער לא מסורק למעלה, זה הכי עוזרת בית. אתה באמת נמשך לפרחות, הא?".
אבל השופטת, סאשה, היא קלאס אמיתי. נעלי עקב סטילטו והגלימה הזו עם העניבה הלבנה, והיא באמת יפיפייה מרשימה. טוב, אתה עוד לא מבין בזה. אוקצור היא חזרה השופטת, עמדנו ובתוך דקה היא הודיעה שאתה הילד שלנו. חיפשתי משהו מתוק לומר לאימא שלך, אז אמרתי: איזה יופי מאמי, עכשיו את "מילף" באופן רשמי. סאחתיקה. והיא כל כך שמחה, אפילו יותר מאשר בחתונה שלה. היא התנשקה והתחבקה עם כל המעורבות בתיק, ואני רק הייתי מאושר בשבילה ובשבילי. תבין, אני כבר אבא לאחיותיך שמחכות לך, אבל התחייבתי בפניה ביום העצמאות לפני יותר משנה וחצי, שנתחתן והיא תהיה אימא.
למה ביום העצמאות? כי הייתי מאושפז באיכילוב כבר 16 יום, עם כאבים באגן שלא מורפיום ולא קוקטייל מרטל, הצליחו להפחית את עוצמתם. הרופאים ביצעו בי את כל הבדיקות האפשריות, כי חששו שאני עומד לסגור. האחרונה, בערב יום העצמאות, הייתה החזר תהודה מגנטית. הבטיחו תשובה בערב, ואז אני הבטחתי לכיפוש שאם אני יוצא מזה, היא תהיה אימא. כשהרופא מצא אותי על עגלת הנכים ברחבה, הוא חייך ואמר שזה לא סרטן. "ננתח אותך. קצת עבודה עם מקדחים וקלמרות, ואתה בריא והולך עצמאית תוך חצי שנה".
כמעט מתתי מהפחד. כיפוש אמרה שהיא לוקחת את ההבטחה שלי ברצינות, כי תמיד מהפחד אנשים נוהגים להבטיח דברים שהם לא מתכוונים אליהם. היא הזכירה לי את "התחתנתי שלוש פעמים בחיי. ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי"; וגם את "אני סיימתי להתרבות. סחבק כבר לא בעל מניות בבנק הזרע"; וגם את ה"כאן לא גרים בכיף. כאן, רק אני גר. ואיני משחק יותר מחבואים, מי שהעומד מלפני ומצדדי, הוא העומד. אני ישן לבד".
חייכתי, ואמרתי לה תבדקי אותי. שנה מהיום, הכל מסודר.
בישראל אתה תאכל מה שתרצה
אז נכון סאשה, זה נמשך שנה וחצי. ורק אלוהים יודע איך אימא שלך, מושבניקית בריאה כמו סוס אציל, שמעולם לא בלעה כדור, דווקא היא לא יכלה להרות. לא יכולתי להיות אדיש יותר לסבל הגופני, הנפשי והרגשי שלה, אז החלטתי שהולכים על אימוץ בינלאומי. מדוע מחו"ל ולא להציל ילד בישראל? שאלה טובה ילד, אבל החלטנו שלא מתאים לנו להיות חרדים, כדי לזרז עניינים. חרדים זה חניוקים סאשה, אתה עוד תבין.
ואז הגעת אתה, ונקשרת אלינו בתחילה באמצעות במבה. כן, אתה ילד במבה. במפגש הראשון חיסלת שקית של 80 גרם, כאילו זה כלום. אפילו אני לא יכול. בפגישה השנייה, אחרי שלא ראית אותנו שלושה חודשים וחצי, רצת מיד לשקית לראות את הבמבה. ואחרי המשפט, שמיהרנו אליך חייכת ורצת לשקית ואמרת "בה". כן, אנחנו משפחה שנבנתה על חטיף, ילד.
אמרו עליך שאתה מפגר בהתפתחות, אבל אתה פורט על פסנתר. אתה עדיין לא איוו פוגורליץ', אבל אתה תהיה. במשחקי חשיבה והרכבה, אתה טוב יותר ממני. סבא שלך היה גאה בך, סופסוף מישהו במשפחה שיודע להבריג בורג. עלית במשקל ב-400 גרם בחודשיים, גבהת ב-1.5 סנטימטר. מעולם לא אכלת משהו מתוק, כי ברוסיה לא נותנים חטיפים מתוקים לפעוטות, עד גיל שלוש. כאן, בבית החדש שלך, אתה תאכל כל מה שתרצה. יש כאן שמש סאשה, לא בדיוק מתאימה לעור החרסינה שלך, לשיערך הזהוב ולעיניך הכחולות. אבל שמש היא חיונית לגדילה, ואתה תגדל ויהיה לך הכל.
כמו עם אחיותיך, אני מקווה שתהיה ספורטאי. לכן נתחיל בשחייה. יש בריכה מטר מהבית; אחרי זה התעמלות, כי אתה לא פוחד מכלום, ואתה ממושמע; אין לך נשמה של כדורגלן, אתה עדין מדי, למרות קואורדינציה מפתיעה בשתי הרגליים. אתה תנגן, אתה תשחק שחמט. בית הספר ממש לא חשוב, כל מיני מורות מתוסבכות יאנסו לך שם את היצירתיות, ואנחנו לא צריכים את זה. אתה צפוי לגלות תסמינים של הפרעות קשב וריכוז, זה יופי זה. גם אבא דפוק לגמרי, אבל תקבל ימבה הקלות בסטאלג של מערכת החינוך.
מהרגע שאתה נוחת, אתה ילד של אימא. אני רק קובע אג'נדות. לא מחליף חיתולים, לא עושה אמבטיות ולא מלביש. אתה מגיע לידיים שלי מסודר פיקס, כדי שנראה נשיונל ג'יאוגרפיק, ואני אסביר לך. אנחנו נלך הרבה לספארי, לא בגללך, אלא כי אני אוהב חיות. נביא לך כלב, רק כאשר תדע לנקות אחריו. אני לא אוהב שערות ודרעק על הספה שלי. יהיה אקווריום, נשכב ונצפה בדגים, כי זה מרדים אותי. עד גיל ארבע, אתה חייב לדעת להכין קפה לאבא בבוקר, כי גם אחיותיך ידעו. אימא תלך לעבודה, ואנחנו נלך להסתובב קצת לפני בית הספר, כשתעיר אותי בעשר. אתה תלמד מהרחוב הרבה יותר, גם אבא למד שם.
בקיצור סאשה, אבא כאן. ותמיד הוא יהיה כשצריך. ברוך הבא לעולמי ילד, אני כבר אוהב אותך.