הכלימה והסומק עולים על לחייו של העם הזה. מנהיגינו, אלה המחליטים על מלחמה ושלום, על תקציבים לאלמנות, יתומים וניצולי שואה, מנהלים ביניהם מלחמת גוג ומגוג שכל השומע אוזניו תצילינה.
אין הם מציגים חזון או תוכנית לעם הנבוך המהסס והמבקש להטיל פתק בקלפי. השאלות הניצבות באחרונה בפני העם השב לציון הן הרות גורל, הרבה יותר מהדהדות מהאיום האיראני והיחסים הכושלים והמטים לנפול עם אמריקה הגדולה. למשל, האם שרה נטלה לכיסה את דמי הבקבוקים? האם ראש הממשלה טס במטוס מנהלים על חשבון נדבן עלום שם? האם מפלגת העבודה מאחזת עיניים ומדברת על חזון כאשר מנהיגה כיום שמר בעבר על זכות השתיקה?
המשכיל בעת ההיא יידום. לא פרופסורים, משוררים, סופרים ואמנים מדברים אל העם, אלא עסקנים אפורים כשק האוחזים איש בדש בגדו של חברו.
העם הנבוך תוהה: האם אלה הם הנבחרים המבקשים להשיט את ספינת המדינה במים הסוערים ובנחשולים המאיימים להטביענו? האם קרב הלודרים העתיק הזה משרת את האמת והצדק או מהווה חומר תבערה למלחמת בחירות גסה ומתלהמת?
בזמנו, היו ההורים מתרעמים על מילות גנאי ולוחשים: לא יפה לדבר ככה באוזני הילדים. היום כל זאטוט וכל דרדק בארצנו קורא ושומע על מנהיגים המכנים איש את רעהו בביטויים שאוזני השומע תצילינה. הוא שומע על מנהיגים החומסים את כספי הציבור, משקרים לכאורה ומיידים בליסטראות איש ברעהו.
חלפו הלכו ימים היסטוריים שבהם הקרב שניטש בין בן־גוריון לאשכול היה על "הפרשה": האם להעמיד לדין את מי שסרח או לא? ויכוח על צדק ויושר היה זה, והיום נטפלים לאישה שמקורביה מעידים עליה כי היא שרויה במצוקה, שטיבה טרם הוגדר וחובטים בה בכיכר העיר בכותרות ענק: האם הצנצנת הריקה שהחזירה הייתה צריכה להיות מועברת לתקציב המדינה או לשמש את שרה להוצאות ביתה?
זו תמונתו של העם הנבחר, עם הסגולה, המצטיירת היום בעיני התבל כולה. כל השומע ימלא שחוק פיו. ואויבינו טופחים על כרסם בצחוק רם ומהדהד: תראו את הלוחמים האמיצים, אלה שניצחו אותנו בכל מערכה, כיצד הם מתבוססים בשברי הצנצנות של רעיית ראש הממשלה.
די. הרפו. אנחנו רוצים קרב איתנים בין השקפות עולם. מלחמה על נושאים ערכיים. על כלכלה ובריאות וגם על שלום, אבל קרב תרנגולים במדמנה מתבוססת הוא דוחה ומרגיז. נקעה נפשו של העם ממנהיגיו הנצים. הוא מבקש מלחמת השקפות ורעיונות נצחיים.