שבוע השתתפתי בפאנל לקראת בחירות, באחד מערוצי הטלוויזיה. מפיקי התוכנית ביקשו ממני להשתתף בפאנל זה באופן קבוע, פעמיים־שלוש בשבוע. לכאורה, מינוי מחמיא ואני אמורה לקחת אותו בשתי ידיים, הבעיה היחידה היא ששעת התוכנית היא בין 18:00־19:00, וכמו שכל אמא לילדים קטנים יודעת - זו שעת משפחה.



זאת לא שעה מעיקה, להיפך, זו שעה קסומה. שעה של החוכמות הקטנות של הילדים, שעה שהקטן משחק כדורגל בסלון והגדול עולה על השולחן עם פאזל ולהפך. שעה של סיפורים, של הזמנות מיוחדות לארוחת הערב, של חיבוקים ודגדוגים. בימים שהילדים שלי בגנים עד ארבע, אני רואה אותם מעט מאוד זמן ערים. המשמעות של לעבוד מחוץ לבית בשעות היקרות האלה, היא לעבור יממה שלמה בלי לראות אותם. פתאום זה לא נשמע כל כך הגיוני לוותר על כל זה וללכת להתווכח אם המחנה הציוני הוא יותר מחנה או יותר ציוני, נכון?



רק רבע מהח״כים שלנו הן ח״כיות, זעקו הכותרות השבוע. איך ייתכן?! אנחנו, הנשים, מהוות 51% מהאוכלוסייה, אז למה הייצוג שלנו בכנסת כה זעום? ברקע של הנתון הזה מהדהד הראיון שנתנה סגנית השר ציפי חוטובלי כשנודע לה שהיא לא נבחרה למקום ריאלי. היא אמרה שהסיבה שלא יכלה להשקיע במערכת הבחירות הפנימיות בליכוד הייתה העובדה שהיא הייתה בחופשת לידה.



הסיבה שאין ייצוג נשי הולם בכנסת היא כמעט אותה סיבה מדוע יש הרבה פחות נשות קריירה תובעניות מגברים. כי אנחנו, הנשים, לא מוכנות לוותר על המשפחה, על ארוחת הערב והמקלחות והסיפור והשוקו. זה ויתור גדול מדי עבורנו. לכן ילכו לפוליטיקה בעיקר נשים צעירות מאוד או מבוגרות מאוד, שכבר אין להן אוצרות קטנים בבית.

למה ״כמעט״ אותה סיבה? כי במקרה של הח״כיות המצב מורכב יותר. בעוד שאשת קריירה יכולה, בכל רגע נתון, לעצור וללכת הביתה לילדים, ולשלם על כך את המחיר האישי, חברת הכנסת אינה רשאית לעשות זאת. היא אינה מייצגת את עצמה, אין זו קריירה אישית, כי אם שליחות ציבורית. היא נמצאת בכנסת על מנת ללחום מלחמות של אחרים, של אלו שבחרו בה לעשות כן. אסור לה לעזוב הכל רק כי היא רוצה לראות את הילדים שלה.
אין אשמים בסיפור הזה. יש אמהות שרוצות, באופן טבעי, להיות עם הגורים שלהם. הרפו מהן, אל תלחצו.