אף שאנחנו בעיצומה של מערכת הבחירות, לפי שעה לא הושמעו כל טענות שהרמטכ״לים והמטה הכללי הם ״שמאלניים״. זאת למרות שטקס חילופי הרמטכ״לים נערך אמש (ראשון) באולמה הביתי החדש והקטן של הפועל תל אביב. אולי הטיעון הזה נחסך מאיתנו משום שבטקס השתתפו נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה יעלון ואורחים נוספים שאינם חשודים בנטייה לשמאל דווקא.


רב אלוף גדי איזנקוט, שמחליף בתפקיד את רב אלוף בני גנץ, ייכנס היום למשרדו שבקומה ה־14 במגדל הקריה במשרד הביטחון כשמולו לא מעט אתגרים בשל מה שבצה״ל מכנים ״הטלטלה שעובר המזרח התיכון״.

בגיל 54 איזנקוט הוא הרמטכ״ל המבוגר ביותר. כשיסיים את תפקידו בעוד כארבע שנים הוא יתקרב ל־60. ב־20 השנים הראשונות למדינה גיל הרמטכ״לים היה צעיר בהרבה. יגאל ידין, הרמטכ״ל השני, היה הצעיר בתולדות המדינה - בן 32. משה דיין, הרמטכ״ל הרביעי, התמנה בגיל 39. יצחק רבין, הרמטכ״ל השביעי, היה בן 42 כשנכנס לתפקיד ב־1964.


צה״ל, כפי שאבחן אלכס פישמן, עמיתי מ״ידיעות אחרונות״, הוא צבא שקציניו הבכירים מזדקנים. אחת המשימות שעמדו לפני גנץ, ותאתגר גם את איזנקוט, היא כיצד לגשר ביעילות על הפער הבין־דורי בין חיילי הסדיר והקצונה בדרג הנמוך והבינוני שנע על ציר הזמן של שנות העשרים לראשית השלושים, לבין הקצונה הבכירה שהולכת ומזדקנת.הטיפול בנושא הוא גם שאלה של תקציב.
 צה״ל טוען כי בשנים האחרונות תקציביו מקוצצים. באוצר גורסים ההיפך. בצה״ל מתלוננים, ובצדק, כי בגלל סיבות רבות אין לצבא אפשרות להרכיב תקציב רב־שנתי ולפתח ולעדכן תוכניות לטווח ארוך גם בתחום כוח האדם ומסלולי קידום.

אך נראה שכמו תמיד, גם כשהרמטכ״ל (ושר הביטחון) רוצים לטפל בסוגיות כאלה, בסופו של דבר עיקר מרצם, זמנם והאנרגיות שלהם נתונים למשברי היום־יום ולסוגיות בטווח הקצר.

איזנקוט יורש מגנץ צבא שברובו נשען על שתי רגליים איתנות - חיל האוויר והמודיעין. זהו צבא עתיר טכנולוגיה, אלא שטכנולוגיות מסרבלות את הניידות של החיילים, בעיקר בחיל היבשה. בעצם ביטחונה של מדינת ישראל תלוי באיכות המודיעין וביכולותיו של חיל האוויר, שבשנים האחרונות, לפי פרסומים זרים, פעל גם בזירות רחוקות כמו הים האדום ובקרבת איראן.

בלהט העיסוק בשיפור היכולות הטכנולוגיות של שני הגופים הללו נזנח חיל היבשה. מה עוד שברור שמול השינויים שמתרחשים בגבולות ישראל וגם בזירות רחוקות, חשיבותו קטנה. למעשה ישראל עברה ממלחמות קלאסיות של אש ותנועה של טנקים במרחבים גדולים, למלחמות קטנות, א־סימטריות, שזוכות לכינוי ״סבבים״. כך היה במלחמת לבנון השנייה ובשלושת הסבבים בעזה.

המלחמה האחרונה במתכונת הקלאסית הייתה ביום הכיפורים לפני יותר מ־40 שנה, ובמינון נמוך יותר במלחמת לבנון הראשונה ב־1982. גם המושגים שעליהם נשענה תורת הביטחון של ישראל - הרתעה והכרעה - איבדו ממשמעותם. קשה להכריע את האויב במלחמות גרילה בשטחים מאוכלסים, והרתעתו היא מושג חמקמק, אף שמול חיזבאללה השקט מחזיק מעמד כבר תשע שנים. השאלה הגדולה שבפניה יעמוד גדי איזנקוט היא כמה זמן תחזיק ההרתעה מול חמאס בעזה.

מהיבטים אלה, שמשמעותם היא אסטרטגית, אתגריו של איזנקוט יהיו על כן דומים לאלה של גנץ. המשימה שבה יתמקד תהיה לשמור על השקט בגבולות: בלבנון מול חיזבאללה, ברמת הגולן, שבה עושים צבא אסד וחיזבאללה מאמץ להחזיר לעצמם את השליטה (לפי שעה ללא הצלחה) מידי המורדים של חזית א־נוסרה, השלוחה הסורית של אל־קאעידה. כמו גם בדרום מול חמאס והשלוחה של דאע״ש בסיני - משימה שההתמודדות מולה מתאפשרת גם בזכות שיתוף פעולה צבאי הדוק וחסר תקדים, מודיעיני ומבצעי, עם מצרים של הנשיא פתח א־סיסי.

עין עירנית נוספת יצטרך איזנקוט לפקוח לעבר הגדה המערבית בידיעה שהמצב שם נפיץ ויכול בכל רגע לצאת משליטה אם לא תהיה התקדמות, ולו מזערית, בתהליך השלום. מבחינה זו, תפיסתו, כי יש לעשות מאמץ לקדם את התהליך המדיני, אחרת זה יקרין על הדרג הצבאי, אינה שונה מדברים שהשמיע לאחרונה גנץ, אם כי בעדינות רבה כדי לא להסתבך באמירות שיישמעו כפוליטיות.

גם השאלה מי יהיה שר הביטחון, למרות חשיבותה, לא כל כך מדאיגה את הרמטכ״ל הנכנס. בהסתמך על המגמות בסקרי הבחירות, סיכוי גבוה שזה יהיה משה יעלון, שמינה אותו לתפקיד על אף לחציו של ראש הממשלה למנות את יריבו יואב גלנט. מה עוד שאיזנקוט כבר הוכיח בעבר שיש לו עמוד שדרה איתן, ושהוא אינו כורע ברך בפני פוליטיקאים.

בקיצור, רוב הסיכויים שיותר משיהיה רמטכ״ל של שינויים ופריצות דרך, איזנקוט יצעד בנתיבים של קודמיו, וכמי שמוכר כזהיר ומתון, הוא לא יתפתה להרפתקנות. מצד שני, הוא גם אינו ״שמאלני״ ויודע שצה״ל חייב להיות דרוך וחזק לכל משימה, אפילו מול איראן, אף שהסיכויים לכך כיום נראים קלושים מתמיד.