אורי אורבך הוא המהפכן הגדול של הציונות הדתית

אורבך, שבקושי חצה את הכביש מהעיתונות אל הפוליטיקה, הוא האחראי הראשי לבית היהודי במתכונתו הנוכחית, זה הפותח את דלתו גם למי שלא גדל איתו ועם שכמותו בישיבת הסדר, ואפילו למי שאולי, רחמנא ליצלן, לא מברך ברכת המזון ולא מניח תפילין. מטלטלת לא פחות הייתה קריאתו ההיא, "הטובים לתקשורת", לאחיו במגזר של חובשי הכיפה הסרוגה. לאורבך, כמו לרבים אחרים, הייתה ביקורת קשה על התקשורת, על חוסר האיזון שלה, על חד-הממדיות שלה, על חוסר הגיוון שבה.
 

אבל ביקורת קשה לא פחות הייתה לו על המקטרים והמייללים. הוא דרש מהם, מכל מי שיש לו מה להעיר, לשנס מתניים ולהצטרף. לציבור שהיה רגיל לשלוח את בניו לישיבה ולבוז לעיתונות ולעיתונאים זה היה קול חדש, מרענן, אחר. קול שאת תוצאותיו אפשר לראות היום מעל כל מסך. רבים ממי שנענו לקריאה הסתייעו באורי ממש, אחרים נעזרו ברוח שהפיח, כדי להמריא. במובן הזה, לאורבך יש מניית כבוד במקום שאליו הגיע כמעט כל אחד מאיתנו.
 

עבור הראשונים שזינקו אל הבריכה התקשורתית הזרה והמנוכרת, כשכיפה לראשם, הוא ייסד את קבוצת "שובי נפשי". מעטים היו אז בתעשייה, ואורבך סבר שבמפגשי תמיכה תקופתיים יוכלו לחזק איש את רעהו. העובדה שרבים כל כך אינם צריכים עוד את אורבך ואת "שובי נפשי" מעידה כאלף עדים על הישגו.

אורבך ידע לנצח בקרבות האידיאולוגיים שלו בלי קרב של ממש. את מאבקיו הוא ניהל בעדינות וברכות, בלי לפגוע ובלי להעליב. כשאחרים דרסו בבוטות, אורבך כבש בחיוך.
 

על בני ישראל שיצאו ממצרים נאמר שנגאלו, בין השאר, מפני שלא שינו את לשונם ולא שינו את מלבושם. כזה היה אורי. הוא לא היה חובש הכיפה הראשון שנכנס לג'ונגל התקשורתי, אבל היה בין היחידים שיצאו ממנו כפי שנכנסו. בלי להתכופף, בלי להתקפל, בלי לשנות אל מלבושו, בלי לשנות את לשונו. אותו דתי-לאומי, אותו בן ישיבת ההסדר, אותו איש ארץ ישראל. בשפה הנוכחית של הבית היהודי אפשר לומר שאורי היה הראשון שלא התנצל.
 

ובימים שבהם כובש אותנו העיסוק בהצהרות ההון של פוליטיקאים ובנכסיהם, מומלץ לכל איש ציבור לתלות מעל ראשו במשרד את הטקסט הזה שחיבר אורי אורבך לילדי ישראל, כאילו ביקש להזכיר לכולנו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. "לשמים מגיעים אחרי מאה ועשרים, גם העניים וגם העשירים. שם לא שואלים אם קנית בתים ורחובות, שם העיקר שאספת מצוות". תודה, אורי.