1. איני מבין את התגובה של חברי ועדות פרס ישראל שפוט¬רו או התפטרו, ושל הסופרים שהסירו את מועמדותם לפרס עקב התערבותו של ראש הממשלה במינויים, אך מסרבים לחזור בהם גם לאחר תבוסתו המבזה של נתניהו.
מכובדי הסרבנים, זו טעות. יצאתם למאבק צודק וניצחתם. הכנסתם לראש הממשלה סנוקרת שהפילה אותו. אז מדוע אתם משחקים עכשיו לידיו ונו¬תנים לו בדיוק את מה שרצה להשיג? עליכם להשלים את הניצ¬חון בחזרתכם לתפקידיכם בוועדות הפרס ולמועמדותכם לקבלו.
חברי הסופר חיים באר אמר בראיון ל״מעריב המגזין״ כי השנה לא צריך לחלק פרס ישראל לספרות, ״שיהיה דגל שחור תלוי, שיהיה חלל, שיהיה חור״. אני מבין את זעמו, אבל אני מציע דווקא כן לחלקו ולהניף בכך דגל ניצחון, שיהיה גם בגדר דגל אדום לכל מי שיעלה בדעתו לנהוג כנתניהו.
על הכנסת הבאה להעביר את הטיפול בפרס ישראל לבית הנ¬שיא ולנתק בכך כל קשר בין הפרס לבין פוליטיקאים פעילים. מה שיכול לעשות פקיד במשרד החינוך, הממונה על פרסי ישראל, יכול לעשות גם פקיד בבית הנשיא. וחשוב יותר: אני בטוח ששום נשיא, ולא משנה מאיזה מחנה בא, יערב שיקולים פוליטיים במי¬נוי חברי ועדות הפרס ולא יתערב בבחירת הזוכים.
2. ובלי הבחירות אי אפשר. הפעם הקשר אליהן מצוי בפרשת השבוע, פרשת תרומה, שבראשי¬תה מתבקשים בני ישראל לתרום ביד נדיבה להקמת משכן ה' במדבר. פרשת תרומה באה אחרי פרשת משפטים, העוסקת בעיקר בדיני נזיקין וממונות התו¬בעים התנהגות ישרה והגו¬נה של האדם.
פרשנים רואים בהצמדת שתי הפרשות מסר: אלו¬קים אינו רוצה בתרומה הבאה מרווחים לא כשרים. וכך כותב מהרש״א (רבי שמואל אליעזר איידלש),
מפרשני התלמוד: ״ורבים בדור זה, שמקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם... ואחר כך מנדבים מאותו הממון להיות להם לכבוד ולהיות להם שם ותפארת - ואין זה אלא מצווה הבאה בעבירה״.
לידיעת כל התורמים והנתרמים במערכת הבחירות.
3. בימים אלה מציינים עשור למותו של המאייר והקריק¬טוריסט המבריק דודו גבע. לזכרו, הנה סיפורון: כשדודו עבד ב״מעריב״, פרסם פעם במדורו מספר טלפון דמיוני כבי¬כול והפנה קוראים לצלצל אליו, ואז התברר שקיים מספר כזה. בעליו שהוטרד בידי המוני מטלפנים תבע את העיתון בבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה.
כאומבודסמן של העיתון נסעתי עם דודו לבית המשפט. בה¬כירי את מזגו אמרתי לו בדרך: ״דודו, אתה לא פותח שם את הפה, אלא אם וכאשר השופט או אני מורים לך״. דודו חייך ואמר: ״בסדר, אבל בתנאי שאחרי המשפט אנו נוסעים לעכו לאכול חומוס. שם החומוס הכי טוב בארץ״. הסכמתי בתקווה שמשהו יטרפד את רעיון העוועים הזה - העיקר שישתוק.
השופטת העבירה אותנו למגשר ושם העניין נעשה מסוכן יותר מפני שישבנו פנים אל פנים מול התובע. מדי פעם נאלצתי להניח יד כבדה על כתפו של דודו וללחוש לו ״חומוס!״. כל הסיפור הס¬תיים מאוחר בערב ודודו עצמו הבין שכבר לא מעשי לנסוע לעכו. עודדתי הבנה זו בהתחייבות שאקח אותו לאכול חומוס טוב היכן ומתי שירצה. לא עמדתי בהתחייבות זו. סליחה.