איראן היא נושא אקוטי לקיומה של ישראל. התמודדות עם הגרעין של טהרן מחייבת עומק רב וזהירות. אין לאף בן אנוש ספק בכך שארה״ב היא היחידה שיש בכוחה להביא את איראן לעצור את ההתגרענות הצבאית, גם בהקשר המדיני וגם הכלכלי. אין לאיש ספק שישראל נדרשה לבנות את כוחה העצמאי בהקשר האיראני גם במובן ההתקפי, ההרתעתי, וגם במובן ההגנתי.
כל בר דעת מבין שההקשר הצבאי מיועד רק לתרחיש של ״אין ברירה״. לכן אין חולק שישראל נדרשה להכין את כוחה לתרחיש האין ברירה מצד אחד, אבל במקביל לעשות הכל כדי שהתהליך האיראני ייעצר בהיבט המדיני או הכלכלי (סנקציות) - מישורים שבהם ארה״ב פועלת באופן בלעדי. אם כולנו מסכימים להנחות אלו, קיימות למנהיגות הישראלית שתי אסטרטגיות חלופיות, זאת כנגד זאת.
אסטרטגיה ראשונה: שילוב ידיים ושיתוף פעולה עם ארה״ב, בהנחה שהיא מובילה את ההתמודדות עם האתגר במישור המדיני והכלכלי. יכולותיה הצבאיות של אמריקה ידועות גם לאיראנים.

ההפסד בבחירת אסטרטגיה זו: שקט וחשאיות. אין אפשרות לגרוף אפילו רבע מנדט (ציבורי) עם השתיקה הזאת. כלום. ניתן לכנות אסטרטגיה זו ממלכתית. הרווח הוא בחיבור ישיר ואוהד אל הנשיא האמריקאי.
אסטרטגיה שנייה, ״הזולה״, הפוכה לזו הראשונה: ישראל מעמידה את עצמה מול האתגר למניעת ההתגרענות של איראן באופן גלוי ופומבי, בהרבה הצהרות, בכל הזדמנות, וחיבור כל אירוע זניח לאיראן, בין אם הוא קשור או לא.
הרווח של האסטרטגיה הזולה ברור: יצירת מותג-על ביטחוני מדהים. מר ביטחון אולטימטיבי בעיני הציבור, שכמעט כולו אינו מכיר את הפרטים, אינו יודע במה מדובר. ובמילים אחרות: כמעט צ׳רצ׳יל. מכונת מנדטים מצד אחד, אבל במחיר קרע עם המנהיגות המעשית (אובמה) של ארה״ב, בידוד על כל משמעויותיו, ובכך פגיעה מסוימת בביטחון הלאומי.
אז מה בוחרת המנהיגות הישראלית? ידוע לכולנו. אם האמריקאים יסגרו עניין כמו שצריך (בכל הקשר), זה בזכות הרעש שעשינו. ואם לא, אז אנחנו הזהרנו והזהרנו, כי אנחנו מבינים את הסכנות במזרח התיכון כפי שאיש לא מבין. רווח אלקטורלי בכל מצב.
וכך גם הנסיעה לוושינגטון של ראש הממשלה נתניהו. אותו עיקרון של נקיטה באסטרטגיה הזולה, הלא ממלכתית: ערך אפס לביטחון הלאומי (מי שהשתכנע שנאום של עשר דקות בפני הרפובליקנים בקונגרס ישפיע על משהו בנושא, שיתחיל לחשוב) במחיר המשך ערעור היחסים עם נשיא ארה״ב. אותו מודל. רעש. גניבת האג׳נדה הציבורית בישראל. ויותר מכך, מצקצק בשחצנות שרק הוא שעוצר את איראן. מי זה הרצוג? לבני? לפיד? כחלון? מה להם ולאיראן?
כותבי הספרות הזולה פועלים על פי אותו מודל. רווח מיידי. סקס צהוב. חלק מהציבור מאוהב. קונה. בעוד סופר הספרות הלא זולה תפרן, רעב. גאונות שיווקית בשיאה או שיש כאן אבחון באי דחיית סיפוקים מיידיים?
לא אכפת לנו שתהיה ספרות זולה, אבל אסטרטגיה זולה בהקשר הלאומי היא בלתי נסבלת. בלתי נסבל לחשוב שזה הנוקט בספרות זולה הוא סופר גדול, כמו שבלתי נסבל לקבל שנתניהו הוא מר ביטחון.
 
הכותב הוא יועצו האסטרטגי לשעבר של יצחק רבין