למקרה שלא שמתם לב, אנחנו כבר יותר מ־25 חודשים ביחד, אתם ואני.
זה בסדר, לא נעלבתי בכלל מכך ששכחתם, וזה לא שציפיתי לזרי פרחים ולבבות קטנים משוקולד (אם כי אס־אם־אס אוהב לא היה הורג אתכם) ובכל זאת, אם לא אתם אז אני: הפעם נדבר על אהבה.
אני לא מדבר חלילה על תשוקה גרידא - אם כי ברבות השנים גיליתי שגברים נוטים לבלבל בין תשוקה לאהבה - אלא על אהבת אמת שתקופה ארוכה מדי חשבתי שהיא אהבה נכזבת ונפרדתי ממנה באופן חד־צדדי, עד שנתקלתי בה לפתע ונזכרתי עד כמה היא זורמת בדמי - ולא משנה כמה אתרחק ממנה.
אבל קודם כל, ואף על פי שלא דרשתם, אני חייב לכם הסבר קטן: לרגל סיומו של ״חודש הכסף״ שלנו, פשפשתי בין הטורים שפורסמו כאן עד כה ומצאתי שחמישה מהם הוקדשו לכדורגל: אחד למנצ׳סטר יונייטד, הידועה בציבור שלי. אחד להפועל חיפה, אהבת הילדות והאקסית המיתולוגית שלי, ועוד שלושה ״מזדמנים״: על כדורגל באופן כללי, על שידורי ספורט בטלוויזיה ועל המונדיאל. כלומר, חמישה עד לטור הזה על פני 25 חודשים, טור כדורגל אחד לכל חמישה חודשים בממוצע, מינון שתהיו חייבים להמשיך לספוג ממני אם אתם רוצים שנגיע ביחד גם ליובל ה־50.
למה אני מספר לכם את כל זה? כי בשבת האחרונה פגשתי אותה, ועכשיו אני קצת נסער ומבולבל, לא יודע איך אצליח לחזור למצוות האנשים המלומדה שעטפה אותי בשלווה מדומה.
לכל אחראי דווקא חבר אוהד מכבי תל אביב שבנו ביקש ממנו, כמתנת יום הולדת, לנסוע לראות משחק חוץ של קבוצתם באצטדיון סמי עופר, מקום שהפך לאתר חובה עבור חובבי הכדורגל בישראל.
כנראה שלא הייתי מרוכז באותו הרגע, כי השבתי בחיוב על ההצעה להצטרף אליו. וכך, בשעה ארבע וחצי במוצאי השבת, מצאתי את עצמי לובש את חולצת המשחק של הפועל רובי חיפה - קבוצת האוהדים שמשחקת בליגה ג'..., רוכס מעליה טרנינג של המועדון מעונת האליפות (1999), מהדק לצווארי צעיף צמר אדום־לבן שמלווה אותי עוד משנות ה־70 המאוחרות (!) ומעיל בצבעי שחור־לבן־אדום. אפילו כובע צמר חבשתי, עניין ששיווה לי מראה מכובד של אמצע הדרך: בין פלמ״חניק לאפסנאי של הקבוצה.
הג'וניור כבר חיכה לי עם החולצה (שלי) מעונת האליפות ההיא, חולצה שהוא מכיר מהשניות הראשונות לחייו: עטפתי אותו בה (אחרי שהרתחתי אותה וניילנתי! נשבע לכם) מיד כשהגיח לאוויר העולם, אי שם בשלהי חודש מאי 1999, החודש המאושר בחיי.
לא ידעתי כמובן אם הילד יגדל ויאהב כדורגל, מה שידעתי בביטחון הוא שילד שמציץ בתמונות הראשונות שלו ורואה שם חולצה של הפועל חיפה, לעולם לא יגדל להיות מכביסט, ר״ל, כך שגם אם לא אשפיע על הווייתו, הרי שלפחות הצלתי את נשמתו מאש הגיהינום.
אם המשפט האחרון נשמע לכם כלקוח מהרפרטואר של ״הקומץ״, אני חושש שאתם לא טועים: עד לדקה ה-35 בערך ישבתי ביציע ונזפתי בעצמי על שהסכמתי לכל ההרפתקה הזאת. אלא שאז כבש מהרן לאלה את הראשון, ובמחצית ראיתי סביבי פנים שאני מכיר כבר 40 שנה, אבל לא ראיתי כבר לפחות עשור - כי זאת עליכם לדעת: הפועל חיפה שלי אינה קבוצת כדורגל אלא קבוצת תמיכה.
ובמחצית השנייה אני מרגיש כאילו רק אתמול נפרדנו, כאילו הסתיימה לה הדקה שנתנה לי כדי להתרגל אליה שוב. הגוף רועד, הלב מפרפר עם כל התקפת נגד מאיימת, והנה אני מותח את צווארי וזועק: ״שופטטטטטטט, אדלר, מיטרוביץ מוחא לך כפיים! אל תהיה פראייר, תוציא לו צהוב!!!״. והשופט מצדו כנראה לא שומע, אבל כשנעצר המשחק הוא שלף ל״עבריין״ כרטיס צהוב, ומשזה מחה בקללות, הוציא לו גם אדום - וכל הסאגה הזאת בכלל לא משנה כלום, מה שמשנה הוא שאני משיל מעצמי עכשיו מי יודע כמה שנים וקילוגרמים ומתרוצץ לי ביציע, זועק משפטים שרק במקרה יש לחלקם משמעות הגיונית ומחכה לשריקת הסיום.
השחקנים מתחבקים על המגרש, ואני מחבק את הדגם המשופר שלי, זה שלפני כמעט 16 שנים עטפתי בחולצה שהוא לובש עכשיו, כמו שלא חיבקתי אותו מאז החל להפוך לגבר־גבר, ואני מקפץ מעלה־מטה, ואני מאושר, מאושר, מאושר כמו שרק אוהד כדורגל יכול להיות כשהוא לא אוכל את הלב.
כמו אלכוהוליסט שהתנזר במשך שנים, אני גומע את שמחת הניצחון שהוגשה לי אף על פי שאני חושש שדי יהיה במשקה האחד הזה בכדי להפוך גם ל״אחד יותר מדי״, ואחר כך, בדרך אל הרכב, אני יודע שאף שאני אנוס לשוב הביתה, לא תהיה עוד לעולם מישהי שתרגש אותי כמוה.