1.

הרבה קבוצות בחברה הישראלית היו מוכנות לשלם הון על מנת שמערכת הבחירות תעסוק במה שמטריד אותן. עובדים סוציאליים, נהגי משאיות, נכי צה"ל, תושבי שכונות, ערבים, מתנחלים, אנשי הנגב, אנשי הגליל, דרוזים, צ'רקסים, ובעצם מי לא? קבוצה אחת, הקהילה הלהט"בית, הצליחה במקום שבו כולם נכשלו. קחו את האינטנסיביות ההזויה שבה עולים העניינים שמטרידים את הקהילה הזו על סדר יומנו ותגיעו למסקנה שעל שלושה דברים העולם עומד.  על ההומוסקסואלים, על הלסביות ועל הטרנסג'נדרים. 
 
כל אדם הגון צריך לשאול את עצמו איך הצליחה הקבוצה הזו להשתלט כאן כך על השיח? בואו נודה, אם היינו עורכים רשימה של הבעיות הקשות ביותר שעל החברה הישראלית לטפל בהן, אין שום סיכוי שהסוגיה ההומולסבית, בלי לזלזל בה, הייתה מצליחה להשתחל אל המקום שבו היא נמצאת היום. ולמרות זאת, מסתבר שמועמד לכנסת כמעט שלא יכול לצלוח את מערכת הבחירות מבלי להידרש היכן שהוא לנושא. 
 

איך זה קורה? פשוט מאוד. את סדר היום מכתיבה התקשורת, ואחוז ההומוסקסואלים, הלסביות והתומכים בתפיסות העולם שלהם בקרב אנשי התקשורת, גבוה יותר מהאחוז שלהם בכל מקום אחר. מכאן גם ברור ששום דיון ציבורי אמיתי לא יכול להתנהל בשום עניין שקשור לקהילה הזו. הכל חד צדדי. הכל מוטה. הכל קיצוני. 
 
במשך תקופה ארוכה הולכים פעילי הקהילה הלהט"בית ומפוצצים אירועים של הבית היהודי, כשהם מקבלים גיבוי וחיבוק תקשורתי חם למעשיהם. "המחאה הגאה" ושאר כותרות רומנטיות מעטרות פעם אחר פעם את הפעולות האלה. פעם זה בכנס בחירות ברמת גן, פעם באוניברסיטת ת"א, לפני עשרה ימים זה קרה בחיפה. נסו לדמיין לעצמכם את ברוך מרזל מפריע כך באופן שיטתי לכנסים של מרצ. האם יש סיכוי שגם המחאה שלו הייתה מתקבלת בהבנה ובאהדה? קדחת. להומואים וללסביות מותר הכל משום שרבים מחבריהם לקהילה מאיישים את האולפנים שבהם נקבעים כללי המותר והאסור. 
 
בואו נשים את הדברים על השולחן. לא זכויות ההומואים והלסביות עומדות כאן לדיון, אלא קמפיין פוליטי שמאלני שסוגיית הלהט"ב משמשת לו אך מסיכה. איך אני יודע? כי כולנו יודעים שאם להומואים וללסביות מפריע שמישהו לא מוכן להעניק להם שוויון זכויות מלא, בנט לא היה אמור להיות הכתובת הראשונה שלהם. שהרי למעט הכרה בהם כזוג נשוי ברבנות, הוא תומך בהענקת זכויות כלכליות ואישיות מלאות, כולל משכנתה, לבני הקהילה.  
 
אם תפיסת העולם ה"חשוכה" היא באמת מה שמטריד אותם, היינו רואים אותם מפוצצים כנסים של אריה דרעי ויעקב ליצמן, שלא מוכנים להגיד את המילה הומו בקול. היינו רואים אותם נוסעים לאום אל פאחם ונכנסים לכינוס של רע"ם-תע"ל עם דגלי הגאווה. היינו רואים אותם מרימים את הכפפה המעניינת שזרק להם בנט לפני כמה שבועות, כשהציע להם לדרוש מיצחק הרצוג, עוד לפני שצולם בחתונת נכדתו של ח"כ יעקב ליצמן, להכריז שנישואין של בני אותו מין יהיו חלק בלתי נפרד מקווי היסוד של כל ממשלה שייכנס אליה. 
 
תשאלו את עצמכם למה הם לא הרימו את הכפפה הזו. תחשבו לבד למה הם מחפשים רק כנסים של בנט ושל אלי בן דהן. תנסו להסביר לעצמכם למה כלי התקשורת לא מציבים את הסוגיה הזו כאתגר בכל ראיון עם הרצוג, ממש כמו שהם עושים כל יומיים לאנשי הבית היהודי. למה? כי זה משחק פוליטי ציני. כי מישהו רוצה לפגוע בבית היהודי, שזה לגיטימי, אבל עושה את זה בתרגילים מסריחים. 

הביקורת על הבית היהודי מרושעת

בואו נדבר על עובדות. בעולם כולו יש היום 17 מדינות בלבד שמכירות בנישואין של בני אותו מין ועוד 3 מדינות שמכירות באופן חלקי. הנתון הזה הופך את ההתקפה על הבית היהודי, שלא מוכן להכיר בנישואין הללו, למשהו שבין מגוחכת למרושעת.מישהו באמת חושב ביושר לב שמה שלא מוכר ברוב מוחלט של מדינות העולם, צריך להיות מוכר דווקא על ידי הבית היהודי? מישהו באמת חושב בהגינות שאורית סטרוק והרב אלי בן דהן הם שאמורים להוביל את המהפכה הכלל עולמית בתחום הזה, רק בגלל שכמה מגישי חדשות חושבים שזה מה שצריך להיות?
 
לפני הפריימריז בבית היהודי צילם אתר "כיפה" את כל המועמדים משיבים לשאלה מה דעתם על נישואי בני אותו מין. כולם היו נגד. בעקבות הסרטון הזה כתב עיתונאי על אחד המועמדים, משה סלומון, יוצא אתיופיה, את הדברים הבאים: "אם לא הכסף שלי ושל יתר הקהילה הגאה שמימנה את העלייה שלך לפה, היית ממשיך לכבס את הבגדים שלך בנהר... אז אם לא מתאים לך שאנשים כמוני יקבלו שוויון זכויות, אתה יכול לעוף בחזרה לארץ הנפלאה ההיא שבה מוכרים ילדות בנות 12 לחתונה. כי מי צריך אותך פה בכלל". 


מי שמקיאים בפומבי ותוקפים בגסות רוח כל מי שמבקש להתווכח איתם, לא יכולים לדרוש יחס של סובלנות כשמדובר בהם. צילום: פלאש 90


 
למה אני לא מזכיר את שמו של העיתונאי שכתב? משום שהוא חזר בו מהדברים. למה, אם כך, אני בכל זאת מביא אותם שוב? משום שלא שמעתי אף אחד מהקהילה שלו, אלה שיודעים להיעלב מכולם, יוצא נגדו. משום שראיתי גם את התגובות על הטקסט ההוא שלו.

"התקופה שאנשים חשוכים סתמו להומואים את הפה וציפו שלא יגיבו על דברי הבלע נגדם נגמרה", כתב עורך חדשות החוץ של קול ישראל, ערן סיקורל, "בכל פעם שיפתחו פה עלינו ובמשתמע על ילדינו, יקבלו ג'ורה בתגובה. עין תחת עין. ביזוי תמורת ביזוי", כתב והעלה לדף הפייסבוק שלו תמונות של לסביות מפריעות לכנס בחירות של הרב אלי בן דהן. 
 
אין לי שום בעיה עם הומואים ולסביות ועם אורח חייהם, כפי שאני מקווה שאין להם בעיה עם אורח חיי שלי. על המרחב הציבורי ועל עמדתה של המדינה מותר וצריך להתווכח, אבל אי אפשר לעשות את זה כשמולך ניצבת קבוצה אלימה כמו הקהילה הלהט"בית, שבסיוע ארטילרי תקשורתי הופכת כל מי שחלוק עליה לבר מינן ציבורי. 
 
אני לא מתלהב מכל ביטוי שנשמע בציבור הדתי-לאומי בסוגייה ההומולסבית. אני חושב שהכינוי "מצעד הבהמות", שמי שטבע אותו כבר התנצל עליו, הוא ביטוי רע ומגעיל. אבל אני גם חושב שמותר לצאת נגד מי שמחצין את המיניות שלו על משאיות ברחובה של עיר, בלי לעבור תהליך מואץ של דה לגיטימציה. מי שמקיאים בפומבי ותוקפים בגסות רוח כל מי שמבקש להתווכח איתם, לא יכולים לדרוש יחס של סובלנות כשמדובר בהם.  
2. 

גם אם קראתם מאה עתירות של ארגוני שמאל שביקשו לעקור ישובים ממקומם, גם אם ראיתם כבר פסיקות של בג"ץ שהיה מוכן להרוס בתים של יהודים בהליך שלא הוצגו בו ראיות ולא נשמעו בו עדים, סיפור כזה כנראה לא שמעתם.

בשורה אחת אפשר לסכם ולומר - אם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון לא יפעילו את כובד משקלם, תהרוס המדינה ישוב שלם שהיא בעצמה הקימה, בנימוק שהוא יושב על אדמה של פלסטיני שלא הגיע לבית המשפט ושאף אחד לא יודע אם הוא קיים בכלל.
 
בשנת 1980 תפסה המדינה באמצעות מפקד אזור יהודה ושומרון אז, תת אלוף בנימין בן אליעזר, שטח רחב בפעולה שמכונה בעגה המשפטית "תפיסה צבאית". שנה אחר כך העביר הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש את הקרקע לידיה של ההסתדרות הציונית, בהסכם מסודר שנחתם, כדי שזו תפתח אותו ותיישב אותו. 
 
ב-1999, בין כל המאחזים שעניינם נדון במסגרת "הסכם המאחזים" בין ראש הממשלה אז אהוד ברק לבין ראשי מועצת יש"ע, סוכם כי הישוב "מצפה כרמים", שישב עד לאותה עת סמוך לישוב כוכב השחר, יועתק ממקומו אל מקום שתאשר המדינה בתוך שטח הישוב.  
 
בתצהיר שהוגש לבית המשפט בהליך שמתקיים בשנים האחרונות בסוגיה, מספר סא"ל יאיר בלומנטל, ראש תחום תשתיות במינהל האזרחי באותם ימים, כיצד בשנת 1999 נתבקש על ידי ברק ועל ידי ראש המינהל האזרחי, לאתר מקום חדש אפשרי למספר מאחזים, בהם מצפה כרמים. בלומנטל מתאר כיצד לאחר שביצע בדיקות מול כל הגורמים הרלוונטיים, הציע לממונים עליו, ובכללם אלוף הפיקוד דאז משה (בוגי) יעלון, "להעתיק את המאחז מצפה כרמים אל תחום תוכנית המתאר המאושרת של הישוב כוכב השחר". 
 
מיקום השטח הוצג ליועץ המשפטי של המינהל האזרחי, שלמה פוליטיס, ו"בהתאם להמלצתו ולחוות דעתו של היועץ המשפטי אישר שר הביטחון (ברק - ק"ל) את האתר החלופי כאתר אליו יועתק מצפה כרמים הישן". 
 
אוסף גדול של מכתבים שהוצג לאחרונה לבית המשפט מראה כיצד אישרו אינספור גורמים את הישוב החדש, את התקציבים שהוא יקבל ואת המיקום החדש שלו, כחוקיים לכל דבר ועניין. כדי שניתן יהיה לפתח את המקום, הקצתה ההסתדרות הציונית, אותו גוף שלו הועבר השטח בתחילת שנות ה-80', את הקרקע למתיישבים שהועתקו אליו, על מנת שיוכלו להקים עליו את בתיהם. הישוב הלך והתפתח, הקהילה הלכה וצמחה. יש בה היום עשרות משפחות ו-150 ילדים שמתגוררים ב-16 בתי קבע ובעוד 35 מבנים יבילים (קראווילות). 
 
לפני כארבע שנים עתרו שני ערבים תושבי הכפר הסמוך דיר גריר לבג"ץ, בטענה שהקרקע שעליה יושב חלק מהישוב מצפה כרמים, שייכת להם. במצפה כרמים לא הבינו מאיפה בא להם הסיפור הזה. שהרי הם יושבים בתוך תוכנית המתאר המאושרת של כוכב השחר.  שהרי מדינת ישראל - מראש הממשלה שלה, דרך אלוף הפיקוד שלה ועד לראש המינהל האזרחי שלה – היא שבחרה עבורם את הקרקע, היא ששמה אותם עליה, היא שסללה להם את הכביש והיא שמימנה להם את פיתוח המגרשים לבנייה. 
 
אבל את סטירת הלחי האמיתית קיבלו התושבים כשפרקליטות המדינה הגישה לבג"ץ את תשובתה. העותרים הערבים, הסבירה המדינה, טועים. הם אינם הבעלים והם אינם רשומים בשום מקום ככאלה. אלא, הסבירו נציגי הפרקליטות, שבדיקה חוזרת של הניירת מלמדת שהקרקע אכן רשומה כקרקע פלסטינית פרטית ומי שהקצה אותה לפני יותר מ-30 שנה פשוט טעה במיקום הקרקע שהוא הקצה. 



 המאחז עמונה. צילום: פלאש 90

היועץ המשפטי לממשלה, יהוה וינשטיין, היה יכול לעשות בעתירה הזו מה שהוא עושה בהרבה מקרים אחרים. להזכיר לבית המשפט שהוא איננו נוהג לדון בעתירה שמגיש מי שמתברר בבדיקה ראשונה שהוא לא קשור לקרקע ואין לו שום בעלות עליה. אבל היועץ המשפטי החליט להמשיך. לא סתם להמשיך, אלא להודיע לבית המשפט שמבחינתו הכל חוזר 30 שנה אחורה. הקצאת הקרקע תבוטל, איתה יבוטלו גם התוכניות שאישרו את ההתיישבות במקום, ואת ההשלכות יכול כבר כל אחד להבין בעצמו.   
 
המתיישבים לא האמינו שזה קורה להם. ראשית, הסבירו לבית המשפט, לא הגיוני לפגוע בנו כשהמדינה עצמה מודה שהעותרים הערבים אינם בעלי הקרקע והיא עצמה אינה יודעת מי הבעלים ואיפה הוא. שנית, אמרו, לא סביר להחריב ישוב שלם רק על סמך ההנחה שהיכן שהוא יש מישהו שאולי השטח היה שלו, מישהו שבמשך 30 שנה לא השמיע קול, מישהו שראה שהחל משנת 1999 נבנה כאן ישוב של ממש ולא העיר עד עכשיו שום הערה. 
 
בנוסף, טענו עוד, גם אם המדינה עשתה טעות, הדרך לתקן אותה כעת היא לא עם דחפורים שישמידו ישוב פורח שהמדינה בעצמה הקימה. זה הרי לא היה קורה בשום מקום אחר בארץ. המדינה טעתה? יימצא ביום מן הימים הפלסטיני שיוכיח שהאדמה הייתה שלו? שיואיל מי שטעה לפצות אותו. האם מישהו היה מעלה בדעתו להרוס שכונה בתל אביב, 15 שנה אחרי שהוקמה, כי התברר שהעירייה טעתה בהקצאה שלה? 
נתניהו ויעלון יהיו חתומים על ההרס

לפני שמונה שנים התנהל הליך די דומה בבית המשפט אחרי שגואל הקרקעות, משה זר, גילה שמדינת ישראל הקימה שכונה בישוב ברקן על קרקע פרטית שלו. גם שם היה זה הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש שהקצה את הקרקע להסתדרות הציונית, בדיוק כמו במצפה כרמים, וגם שם מישהו טעה במיקום. זר מיהר לבית המשפט וביקש להרוס את השכונה ולהחזיר לו את הקרקע. אלא שזר הוא יהודי ולפרקליטות המדינה יש יחס אחר אל קרקעות שתובעים יהודים. 
 
נכון, אמרה המדינה לזר, אתה צודק. הקרקע אכן שלך. אלא מה? "במהלך תקופה זו", הסבירו נציגי הפרקליטות, "נבנו עשרות יחידות דיור בשטח זה, המהווה כיום מרכז חייהן של עשרות משפחות. ברי, כי הסעד המבוקש של סילוק יד אינו ישים". זר נאלץ לוותר על הקרקע ולהסתפק בפיצוי כספי. הערבי, למרות שלא ברור נכון להיום מי הוא והיכן הוא, יזכה כנראה ליחס טוב יותר.


יהיה חתום על ההרס, אם יתבצע הפינוי. בוגי יעלון. צילום: רויטרס

 
מה שהכי מרגיז בסיפור הזה זו הדרך. בג"ץ, ואת זה יודעים הפלסטינים וארגוני השמאל ויהודה וינשטיין, עושה לערבים הנחות שלא נעשו מעולם ליהודים. הוא מאפשר להם לדון בהריסה של מרקם חיים שלם של ישוב יהודי על אנשיו, נשיו וטפו, בלי לנהל שום הליך משפטי ראוי. סבור ערבי שנעשה לו עוול? שיתכבד לגשת לבית המשפט המחוזי, עם הוכחות, עם עדים, עם מסמכים, ינהל תיק ויוכיח. המחשבה שהליך כזה יכול להתנהל בבג"ץ בלי כל זה, פשוט בלתי נסבלת. 
 
לפני כשנה וחצי פנו תושבי מצפה כרמים לבית המשפט המחוזי בירושלים וביקשו לדון בסוגיית הבעלות על הקרקע. בואו נבדוק למי שייכת האדמה, ביקשו, בואו נבדוק מה שוות הזכויות שלנו. שבע פעמים הצליחה עד כה המדינה לדחות את ההליך ועד היום לא הגישה אפילו כתב הגנה. לאחרונה הודיעה שהיא עדיין בודקת את המסמכים. 
 
בינתיים, בבג"ץ, ההליכים נמשכים. את התיק הזה אי אפשר להפיל על היועץ המשפטי לממשלה. למדינה יש מנהלים. אחד מהם הוא בנימין נתניהו. השני הוא יעלון. וינשטיין אמור לייצג אותם בבג"ץ ולהציג את עמדתם בימים הקרובים. עכשיו הכדור אצלם. אם מצפה כרמים, שיעלון בעצמו אישר את הקמתו, ייהרס, נתניהו ויעלון יהיו חתומים על ההריסה הזו.