גבעות של המדבר ירוקות מאוד עכשיו. שקדייה פורחת, הדרך לסופר לעשות קניות לשבת, בכביש המוביל ממזרח גוש עציון למערבו, מתעקלת בחן. happy ברדיו, אני חולפת על פני כוח צה״ל המוצב ליד בית הספר הפלסטיני ומנסה לתמרן בין עשרות הילדים מהכיתות הנמוכות שגמרו ללמוד ועכשיו, וכמו כל ילד רגיל בן שמונה או תשע, הולכים הביתה לאכול קצת אוכל של אמא, לעשות שיעורי בית, ואז החוצה, לכדורגל, לחברים.
ואז בום, ועוד בום. ובין אבן לאבן שניתכת באוטו שלי הילדים צוחקים. יש לי נשק ואני לא יורה, לא באוויר ולא בכלל. כוח צה״ל ובו המ״פ, 100 מטר מאחורי לא עושה כלום, לא רץ לתפוס אותם, לא יורה באוויר, פשוט מסתכל בערבים מנסים לרצוח יהודייה. בגלל זה הילדים צוחקים.
כי זה רק אבנים, אתם מבינים? ולמרות שבדיוק קברנו את אדל ביטון, ושאשר פלמר ובנו יהונתן נרצחו מאבנים, עדיין מתייחסים לזה כאל משובת נעורים, משהו שילדים עושים בין בית הספר לארוחת צהריים, ואם נתפוס אותם הם ישוחררו במהרה, לא יותר.
וכל מקרה כזה הוא כמעט תמיד ״נס״, ו״מזל״. ונמאס לסמוך על הנס ולנהוג בידיים כבולות בלי יכולת לעשות שום דבר. כי הרי אם הייתי יורה באוויר כדי להניס אותם (למרות שהייתי צריכה, על פי ההיגיון, לירות בהם כי הם מנסים לרצוח אותי), היו עוצרים אותי ומאשימים אותי ולוקחים לי את הנשק כי יריתי באוויר בשטח בנוי. חובת ההוכחה תהיה עלי, שהייתי במצב מסכן חיים, שלא היה לי מוצא אחר פרט לירי, וכל זה בלי לפגוע באיש.
ביום שבו רגמו אותי, פלסטינים ניסו לרצוח עוד 20 מתנחלים ב־20 מקרים שונים. אף אחד מהם, כמובן, לא דווח בתקשורת. לעומת זאת, אני מתערבת שלו נוקבו צמיגים של מכונית בעלת לוחית זיהוי פלסטינית, הרשת היתה גועשת בשל ״פשע השנאה״ המחליא הזה.
נמאס לי. נמאס לי להרגיש שערבים מנסים לרצוח אותנו מדי יום ושזה לא מזיז לאף אחד. נמאס לי שהצבא מנסה להרגיע אותנו ו״להכיל״ הפרות סדר כאלה כי הוא לא רוצה אסקלציה בשטח. נמאס לי שאסור לי לירות על מי שמנסה להרוג אותי, שהחוקים במדינה שלי מעדיפים אותי מתה מאשר שאגן על עצמי. נמאס לי שהכביש היחיד לסופר עובר ליד בית ספר שכל יום זורקים ממנו אבנים ושאף אחד לא פועל להזיז את בית הספר או את הכביש. נמאס לי שאין לי גיבוי אמיתי, לא מהממשלה, לא מהמשטרה, לא מהצבא, ולא מהרשות המקומית.