בישראל השתרשה מעין מוסכמה, כמעט אחדות מחשבה חוצת מפלגות, כי ההסכם שמגבשות ארה"ב והמעצמות להסדרת תוכנית הגרעין של איראן הוא הסכם רע. למעט כמה קולות חריגים שמבקשים לדון בפרטי ההסכם אין על כך כמעט שיח רציני, לא בציבור, לא באקדמיה, לא בגופי מחקר ולא בתקשורת. המנטרה שמעטים מעיזים לחלוק עליה היא שההסכם יקרב את איראן לפצצה ויהפוך אותה למדינת סף גרעינית.



האומנם כך? במדור בשבוע שעבר ניסיתי להציג את מורכבות הנושא ולספק לקוראים נתוני יסוד (כמויות אורניום, דרגות העשרה, מתקנים, טווחים לפצצה וכו') על תוכנית הגרעין האיראנית. השבוע ינסה המדור לבחון אם אומנם ההסכם שמתגבש הוא באמת רע כל כך, ואם רע, ביחס למה.



איראן החלה לחדש את תוכנית הגרעין שלה לפני כרבע מאה. זו הייתה החלטה אסטרטגית של מפקדי משמרות המהפכה ובכירים במשטר כוהני הדת כלקח מהמלחמה העקובה מדם עם עיראק, שנמשכה שמונה שנים וגבתה כמיליון קורבנות משני הצדדים.



באותה מלחמה שיגר צבאו של סדאם חוסיין טילים לעבר ערים גדולות באיראן ותקף בקווי החזית בנשק כימי. בפעם השנייה מאז מלחמת העולם השנייה מדינה אחת השתמשה בנשק כימי נגד מדינה אחרת, והעולם שתק (בפעם הראשונה עשה זאת צבא מצרים בתימן בשנות ה־60). ארה"ב אף תמכה בעיראק וסיפקה לה קווי אשראי ומידע מודיעיני. המלחמה, ובעיקר השימוש בנשק כימי, גרמו לטראומה לאומית באיראן, שסימניה ניכרים עד היום.



בעקבות המלחמה הוחלט באיראן כי יש צורך במערכות נשק אסטרטגיות למטרות הרתעה ותגובה. וכך התקבלה ההחלטה לפתח נשק כימי (בין השאר בעזרתו של נחום מנבר והרשת שלו) ולחדש את התוכנית, שהחלה עוד בתקופת המשטר המלוכני של השאה שהופל ב־1979. אך טבעי שהוחלט גם להצטייד בטילים לטווחים קצרים, בינוניים וארוכים, שישמשו כאמצעי שיגור למערכות הנשק.



מאז מלחמת העולם השנייה פיתחו עשר מדינות נשק גרעיני והחזיקו בו. חמש המעצמות הגדולות, שמותר להן על פי האמנות הבינלאומיות להחזיק נשק גרעיני - ארה"ב, ברה"מ (ויורשתה רוסיה), בריטניה וצרפת השיגו אותו בפרקי זמן קצרים יחסית של ארבע שנים. לסין זה לקח כמה שנים נוספות. חמש מדינות אחרות, שאינן מורשות להחזיק בנשק גרעיני, השיגו אותו בפרקי זמן דומים של חמש עד שבע שנים. לפי פרסומים זרים, מדובר - על פי סדר כרונולוגי - בישראל, הודו, פקיסטן, דרום אפריקה (שאחר כך התפרקה מנשקה) וקוריאה הצפונית.



אם נאמר זאת בלשון המעטה, לאיראן יש מוסדות השכלה גבוהה, מכוני מחקר מדעיים, מדעני ומהנדסי גרעין שאינם נופלים ברמתם מאלה של פקיסטן וקוריאה הצפונית (ואולי גם לא מאלה של מדינות גרעין אחרות). ובכל זאת, לאיראן אין עדיין נשק גרעיני אף שיש לה בגלוי ובסתר כל הכלים והאמצעים להרכיבו: ידע, ציוד, חומרים, טכנולוגיה, כורים, מעבדות גרעיניות, מתקנים להעשרת אורניום. היא אף ביצעה שורה של ניסויים חשאיים של "קבוצת הנשק" כדי לבדוק את יכולתה להרכיב פצצה ולחולל את מנגנון הפיצוץ והביקוע.



קשה לישראלי לכתוב ללא פניות והטיות על איראן. הנהגתה תומכת בארגוני טרור, אינה מכירה בישראל, משמיעה כלפיה מעת לעת איומים ורוצה לראותה מתנדפת. שנאת יהודים, דעות קדומות ואנטישמיות מושרשות היטב בחלקים רבים של הנהגתה הדתית, הפוליטית והצבאית.



ובכל זאת, צריך להתעלות ולהפגין יושרה אינטלקטואלית ולשאול בכנות: לו באמת רצתה איראן להרכיב נשק גרעיני, לא הייתה יכולה לעשות זאת כמו קוריאה הצפונית או פקיסטן? התשובה, כמעט בוודאות, היא כן. אילו איראן הייתה רוצה בכך, כבר מזמן היו לה לא פצצה אחת, אלא כמה פצצות גרעין. העובדה שאין לה עדיין נשק גרעיני מעידה כי הנהגתה, מסיבות רבות, החליטה שהאינטרסים של המשטר ישורתו טוב יותר, לפחות לפי שעה, ללא ארסנל גרעיני.



מכאן אפשר גם לגזור הנחה נוספת, ששותפים לה מומחים לתוכנית הגרעין של איראן. הנחה זו גורסת שהנהגת איראן, מאז ראשית צעדיה לפני 25 שנה לעבר הגרעין, לא גיבשה לעצמה תוכנית־על שקבעה שתוך כך וכך שנים יש להגיע לייצור נשק גרעיני. לפי אותם מומחים, הגישה האיראנית הייתה ועודנה להתקדם עקב בצד אגודל, שלב אחר שלב, בנוסח "כשנגיע לגשר נחצה אותו". המומחים גורסים כי ההנהגה האיראנית העריכה כי אם הקהילה הבינלאומית תחשוף את מהלכיה ותבלום אותה לפני אחד הגשרים, יש לעצור ולהמתין לשעת כושר כדי לחצות את הגשר ולהתקדם.



ואכן הם התקדמו מאוד. זה קרה בזכות השקרים, הודעות הכזב, הטשטוש, פעולות הונאה ויכולת בלתי רגילה לפעול בחשאי, מתחת לרדאר הבינלאומי. זה קרה גם בגלל התעלמות הקהילה הבינלאומית, אוזלת היד שלה, מחלוקות בין המעצמות, כישלונות מודיעיניים, גם של ישראל (בראשית המעקב אחר איראן) וסיבות נוספות.



אך לא לעולם חוסן. לפני פחות מעשור הקיצה הקהילה הבינלאומית מתרדמתה והחלה לפעול. הפעולה הזאת מתאפשרת בעיקר בזכות קונצנזוס בינלאומי והסכמה די נדירה בין רוסיה וסין מצד אחד לבין ארה"ב, צרפת, בריטניה וגרמניה מצד שני. הסכמה זו הובילה את מועצת הביטחון להטיל עיצומים (אם כי לא יעילים) על אישים וחברות הקשורים בתוכנית הגרעין של טהרן. אחר כך היא אפשרה לעולם, בהנהגת הנשיא ברק אובמה, להחריף את העיצומים על איראן (מה שלא עשה קודמו ג'ורג' בוש הרפובליקני, שנחשב לידיד גדול של ישראל).



במקביל נעשו גם פעולות סיכול נרחבות - "הרעלת" מחשבים, חיסול מדענים, חבלה בציוד ובחומרים - שלפי פרסומים שונים מיוחסים בעיקר ל־CIA ולמוסד. בהמשך בקעו גם קולות רקע, בעיקר מישראל, על הכנות לתקיפה צבאית. כל אלה עשו את שלהם, ובעיקר הסנקציות הקשות שפוגעות בכלכלת איראן ומפחידות את הנהגתה, פן תאבד שליטה על ההמונים והמשטר יופל. והדבר החשוב ביותר למנהיג העליון עלי חמנאי בן ה־75, שחולה זה שנים בסרטן הערמונית, הוא לשמר את המשטר. הישרדות היא שם המשחק שלו.



וכך כנראה שבהנהגה האיראנית, בראשות חמנאי, הבינו שהם נבלמו שוב והפעם כנראה בגשר האחרון. אם יחצו אותו יוכלו להרכיב את הפצצה. אך החצייה עלולה להיות עוד יותר קשה וכואבת, עד כדי מלחמה. חמנאי הורה לעצור את ההתקדמות והסכים לשינוי קל. או לפחות למראית עין של שינוי. בבחירות האחרונות נבחרה הנהגה מתונה יותר בראשות הנשיא חסאן רוחאני, וחמנאי נתן לה אור ירוק לנהל מו"מ על הסכם.



זה קרה כשאיראן הייתה כבר מדינת סף גרעינית ובעלת יכולת להרכיב לפחות שתי פצצות גרעין, אם כי היו חסרים לה הידע והטכנולוגיה להרכיבן כראשי חץ על טילים. בנובמבר 2013 הושג בין המעצמות לאיראן הסכם הביניים, שבו לראשונה הסכימה איראן לצמצם ולהגביל את תוכנית הגרעין שלה.



הסכם הקבע, אם ייחתם - וסימן שאלה גדול עודנו מרחף אם אכן יושג - יגביל עוד יותר את איראן ויצמצם את יכולתה. יהיו לה כשליש מהסרכזות שיש לה כיום. הן יהיו מהדגם המיושן והאטי. המתקן להעשרת אורניום בפורדו, המבוצר בעומק 70 מטרים מתחת לאדמה - לחיל האוויר אין פצצות שיכולות לחדור אותו - לא יוכל להעשיר אורניום. תופסק בניית הכור להפקת פלוטוניום באראק. על איראן יושת משטר פיקוח חודרני ופולשני למשך עשר שנים. הסנקציות לא יוסרו באבחת חרב, אלא בהדרגה. עשר שנות פיקוח הדוק במונחי המזרח התיכון וישראל הן נצח. תזכרו כמה מלחמות היו לנו בעשור האחרון - לא פחות מארבע.



כל ההגבלות האלה, אם ייכנסו לתוקף, יסיגו את תוכנית הגרעין לאחור ותידרש לה לפחות שנה אחת (כיום היא יכולה לעשות זאת תוך חודשיים־שלושה) אם תחליט להפר את ההסכם ו"לפרוץ" לפצצה.



כל אלה צריכים להוביל כל מומחה בעל מידה מינימלית של יושרה להודות כי גם אם אין זה הסכם אידיאלי, הוא לא כל כך רע. בוודאי לא נורא כל כך כמו שמתאר אותו ראש הממשלה נתניהו. ובכל מקרה, יש לשאול מהי החלופה? הבעיה היא שאין בעצם חלופה.



נתניהו, שהתנגד להסכם הביניים, היה רוצה שהעולם ימשיך להטיל סנקציות על איראן. בסתר לבו הוא קיווה ומקווה שהקהילה הבינלאומית אף תתקוף את אתרי הגרעין. אך לעולם ולארה"ב יש תוכניות אחרות. בעבר, כשהוא (בעזרת אהוד ברק) איים במהלומה צבאית על איראן, איומיו נלקחו ברצינות וסייעו להטלת הסנקציות המשתקות ולשינוי הכיוון בטהרן. זה קרה גם משום שישראל טענה שאיראן גרעינית היא לא רק איום על קיומה של ישראל, אלא על המזרח התיכון ובעצם על העולם החופשי כולו.



אך בשנתיים האחרונות, מאז בחירתו של נתניהו בפעם השלישית לראשות הממשלה, העולם ובמיוחד ממשל אובמה והמפלגה הדמוקרטית, חדלו להאזין לנתניהו. הם רואים בו מטרד ותחמן חסר תקנה, שעשה יד אחת עם יריביהם הרפובליקניים כדי להביכם ולפגוע בהם.



העימות המיותר עם הממשל, ששיאו בנאום בקונגרס, אינו מקדם את האינטרס הישראלי לבלום את תוכנית הגרעין של איראן. הוא כנראה מנע מסנטורים ומחברי בית הנבחרים לתמוך בהצעה להחריף את הסנקציות, וגם גרם לנזק חסר תקדים ביחסים האסטרטגיים בין וושינגטון לירושלים.






ראש הממשלה, בנימין נתניהו. צילום: פלאש 90

הפזורה הסורית


במחצית השנייה של 2014 הגיעו לישראל שתי עולות חדשות מסוריה - אם ובתה, ששוכנו במרכז קליטה בדרום הארץ. השתיים, יחד עם בת נוספת, בעלה וילדיו מנישואיו הראשונים, עזבו את ביתם בסוריה ועשו את דרכם, כמו מיליוני פליטים אחרים הנמלטים מאימת המלחמה, לאחת המדינות השכנות (לפי אומדני האו"ם מתגוררים בירדן, בטורקיה ובלבנון כשלושה מיליון פליטים). באותה מדינה הם התגוררו במשך זמן מה, עד שנוצר קשר ולאחר בדיקת זכאותם לעלייה הורשו רק האם ובתה להגיע לישראל.



מרגע הגעתן למדינה השכנה טיפלה בהן מחלקת העלייה של הסוכנות. הבת הנוספת, שנישאה למוסלמי שהיו לו ילדים מאשתו הקודמת, גם היא מוסלמית, לא הורשו להצטרף אליהן. על פי חוק השבות, מי שממיר את דתו אינו זכאי לעלות ולקבל אזרחות ישראלית. מי שבודק וקובע את הזכאות הוא משרד הפנים. יצוין כי גם במחצית הראשונה של 2014 הגיעה לישראל בדרך דומה משפחה אחרת מסוריה, גדולה יותר, שגם בה אחת הבנות נישאה למוסלמי.



ואולם מקור הבקי בפרשה אמר ל"מעריב־סופהשבוע" כי יש הבדל בין שני המקרים. במקרה של המשפחה שעלתה מאוחר יותר, הבת היהודייה נישאה לבעלה המוסלמי בנישואים דתיים וקיבלה עליה את חוקי השריעה (ההלכה המוסלמית).



בסוריה נותרו כיום כ־20 יהודים שמתגוררים בדמשק. חלקם רואים עצמם כמוסלמים, וחלקם אינם מעוניינים לעזוב את ביתם ולעבור לישראל. למרות מספרם המועט, הטיפול והעיסוק בהם מעורר מאחורי הקלעים יצרים עזים. מי שאחראית באופן רשמי לעליית יהודים ולקליטתם בארץ היא הסוכנות היהודית, שבה פועלת יחידה לעלייה ולקליטה. לפי פרסומים בעבר, במוסד יש יחידה שידועה בשם "ביצור", שבעבר עסקה גם היא בהעלאת יהודים ממדינות במצוקה, בעקר מדינות ערביות ומוסלמיות.



לצד שני גופים רשמיים אלה נכנסים מעת לעת לתמונה אנשים פרטיים בעלי רצון וכוונות טובות, שפעילותם לא תמיד מתקבלת בעין יפה, והם נחשבים למטרד. אחד כזה שפועל בסוריה מטעם עצמו הוא מוטי כהנא, איש עסקים ישראלי שמתגורר בניו ג'רזי. כהנא עשה את הונו בעסקי רכב ולפני כמה שנים החליט שהוא חייב לפעול למען הפליטים של מלחמת האזרחים בסוריה. הוא נסע לירדן ולטורקיה תרם כספים וציוד לפליטים.



כהנא, שיצר לדבריו קשרים עם גורמים בסוריה, בעיקר מקרב קבוצות המורדים, טוען שהיה מעורב בסיוע לעלייתן של שתי המשפחות מסוריה. ואולם מקורות אחרים, שביקשו להישאר בעילום שם, טענו שהוא מעצים את מעשיו ולכל היותר סייע בתמיכה כספית מסוימת, לאחר שהמשפחות כבר עזבו את סוריה לאחת המדינות השכנות. בכל מקרה, בסוכנות היהודית רואים בו גורם המפריע יותר משהוא עוזר ואינם רוצים לשמוע ממנו.



כך או כך, גם במדינות אחרות שמוגדרות "מצוקה" נותרו מעט מאוד יהודים. בתימן, שגם בה מתחוללת מלחמת אזרחים, חיים כ־90 יהודים שיכולים היו לעזוב את המדינה. אך למרות הסכנה שנשקפת להם, שהתגברה לאחרונה, הם מסרבים לעשות זאת. בבגדד יש שישה יהודים. בכורדיסטן העיראקית עוד כמה יהודים בודדים שחיים כמוסלמים. הקהילה המשמעותית הגדולה שנותרה במזרח התיכון היא זו שבאיראן. לפי הערכות שונות, יש בה פחות מ־20 אלף יהודים, שנהנים פחות או יותר מהגנת השלטונות ואינם מעוניינים לעזוב את מדינתם, אף שהם יכולים לעשות זאת.



בקיצור, הסתיימו וחלפו הימים של מבצעי עלייה סודיים והרואיים של המוסד והסוכנות היהודית (בסיוע ארגוני סעד זרים כמו הג'וינט האמריקאי), שהביאו לישראל במרוצת 50 שנותיה הראשונות ובדרך לא דרך מאות אלפי יהודים מעיראק, מתימן, מסוריה, מאיראן ומסודן.



מהסוכנות היהודית נמסר בתגובה: "הסוכנות היהודית עוסקת בנושא זה מאז קום המדינה, אך מטבע הדברים מנועה מלמסור בפומבי פרטים על פעילותה".