לא מזמן נחו עיני על איזו כתבה באחד מאתרי האינטרנט הגדולים, שבה סופר על גבר מאינדונזיה שארז את מזוודותיו ויצא לנפוש שבועיים הרחק מביתו. סביר להניח, שבשבועיים האלו הוא טבל את גופו בבריכה מחוממת, עשה מסז׳ים, פגש נשים יפות, אולי השתכר, אולי הימר ואולי ישב על מרפסת שמש עם קולה וספר טוב. נהנה לו, השאיר את תחלואי היומיום מאחוריו ויצא.

יודעים מי חיכה לו בינתיים בביתו? שבעה כלבים. כן, שבעה כלבי לברדור ורוטוויילר רעבים, צמאים ובודדים. חברנו הנופש יצא מהבית מבלי להשאיר להם אוכל, מים או איזה דוגסיטר שידאג להם.

יכול להיות שגידולם הכביד עליו, שקרס תחת העומס שכרוך בהזנתם ובלקיחתם לטיולים יומיים. כנראה שבסתר לבו רצה שיגוועו וימותו, אך לא הייתה דרך מספיק יפה לעשות זאת, דרך שלא תיתן לשכנים להרים גבה ולקרוא למשטרה שתחקור. אז כך עשה זאת, פשוט השאיר אותם ללא אוכל וללא מים, וחיכה שמלאך המוות יבוא וייקח אותם.


באותו הזמן, בעוד הוא נהנה מהדברים הטובים שיש למלון להציע, בכו הכלבים בכי גדול, בטנם קרקרה, ראשם ניסה להדוף את הסחרחורת וגופם הלך ונחלש. התקבצו הכלבים, רחרחו אחד את חברו, וחשבו מחשבות אסורות. אף על פי שמעולם לא עשו זאת לפני כן, הבינו כל שבעת הכלבים, שאם מים או אוכל לא יגיעו אל בטנם בקרוב, יחרגו משגרת יומם וינעצו שיניים חדות בחלש שבהם.
ועוד בוקר עבר,
ועוד לילה לבן,
ועוד בוקר.
 
והנה הראשון שבהם, והוא רעב כל כך עד שגם דמעות לא באות אל עיניו, מתקרב בצעדים אטיים אל אחוריו של הכלב הכי קטן בחבורתם, לוקח נשימה, פותח את פיו ונותן בו את הביס הראשון.

הכלב הקטן, שגם ככה חלש כל כך, לא מוציא הגה, כמו מקבל עליו את סופו הנורא.
וכשההוא נוגס בו, מסמן הדבר אור ירוק לכל שאר חברי הקבוצה, והם מצטרפים אליו וטורפים את הכלב החלש.
קניבליזם? יצר הישרדות? אולי שניהם.
רוע לא היה שם, אף לא לרגע.
אחסוך מכם תיאורים קשים מנשוא, אני מאמינה שדמיונכם כבר עשה את העבודה השחורה הזאת. רק אציין, שכמה ימים אחר כך עוד כלב נאכל על ידם, והם נותרו חמישה במספר. חמישה כלבים רעבים, עצובים, שטרפו את חבריהם כדי לנסות לחיות עוד כמה ימים או שעות.
איך זה נגמר? עוד מעט.
 
•••

לפני הבחירות רבים שאלו אותי למי אני מתכוונת להצביע, ואם סירבתי לענות, אמרו ״טוב, אז לפחות באיזה צד את של המפה? את מהצד שמניף עלה של זית, או מהצד שדבק בשתי גדות לירדן?".
 
תמיד אני מציגה את אותה התשובה, תשובה עילגת לחלוטין. ״אני מצביעה למי שהכי חתיך״, כך אני מתחמקת ונותנת לזה העומד אל מולי להתחבט בשאלה הכמעט לא הגיונית הזאת ״מי הכי חתיך?״.
 
לפני כמה ימים קרא לי מישהו בפייסבוק ״חיית המחמד של התקשורת״. בדרך כלל אני לא נותנת במה להערות מעין אלו, אבל הפעם זה צרם לי. הבחור החליט שאני ימנית קיצונית, שאני מזרחיסטית, שאני בוגדת ושאני מפחדת מאלו שמעלי. הוא ציין שמות של משוררים וסופרים שכן אומרים את דעתם, גם אם היא לא שגורה בפי הכלל. חשבתי לעצמי, שאולי כיוון שמוצאם של הורי מזרחי, אני צריכה להרים את דגל הפנתרים. ואולי כי הייתי בנוער הליכוד, אני צריכה לקעקע את דמותו של ביבי על יד ימיני. ומה עם התקופה שבה הייתי בשומר הצעיר הידועים בשמאלניותם, ומה עם כל סיפורי השואה שאני כותבת, שבהם אני מדירה את המילה ״בינתי״, במקומה קוראת לדמות הראשית ״דניה״ ומכניסה את המילים ״ורשה״, ״מיידלע״ ו״גפילטע״? למה אנחנו צריכים לקטלג תמיד? למה אנחנו מאדירים את המרחק בינינו במקום לקדש את הקרבה?
 
גילוי נאות. אין לי מושג בפוליטיקה. על מלחמות ישראל אני יודעת הכל, בהיסטוריה אני בקיאה, ואני מדקלמת את שיר בית״ר ואת ״שחקי, שחקי״ מתוך שינה, אבל פוליטיקה לא מצליחה להגיע אלי. מעולם לא הצליחה.
 
אני סופרת, אני כותבת על דמויות, ואני רוצה שהן יגיעו אל קהל קוראי נקיות, ללא שום אג׳נדה פוליטית מתיימרת, חברתית, אולי כן, כי בדרך כלל הדמויות שלי חלשות. לא מעניין אותי שזה לא מיינסטרים לא לקרוא בעד שינוי. שיקראו לי פחדנית ועלובה. כזו אני. ואף אחד לא ממלא לי את המקרר ומשלם לי את החשבונות, רק אני.
 
אנשים אוהבים לצעוק. לתת משפטים נפוחים המקושטים במילים אינטלקטואליות וחכמות, אבל עד היום לא הצלחתי לראות מישהו אמיתי, כן, צנוע ואמביציוזי, שמרים את דגל התקווה ויודע לאן אנחנו הולכים, מישהו שמציע לנו חוף מבטחים אמיתי ושקט ביטחוני וכלכלי.
 
לא יודעת, אולי אני נאיבית. אבל לא רע לי פה כל כך. אני קמה בבוקר, עובדת, קונה מה שצריך, לפעמים קצת יותר, מבלה, והולכת לישון. כשיהיו לי ילדים, ביום מן הימים, אקנה יותר או פחות, תלוי במצבי הכלכלי, אבל אקדש את מוסר העבודה, אדע שכדי להאכיל אותם ולעטוף אותם בבגדים טובים ונקיים, אצטרך לעבוד. כלום לא בא כמו שהוא, אין מגשי כסף, כולם נמכרו.
די לבכיינות.

•••

נחזור לכלבים.
הם נעצבו, נעצבו מאוד. כאמור, לפני רגע טרפו שניים מחבריהם, שיניהם עדיין אדומות, והעייפות באה אל גופם.
והנה, אחרי שבועיים, פתאום, נכנס בשער אדונם, הנופש, והוא חבוש כובע סומבררו גדול, חולצתו צבעונית ומזוודתו תפוחה. הוא הביט אל חמשת כלביו הנותרים בעיניים וקצת התאכזב. הם עדיין חיים. כנראה, שקיבלו מנה גדושה מיצר ההישרדות. והוא ראה רצח בעיניהם, ובכל זאת, ניסה לפייס אותם. הוציא שקית עם כמה נקניקים ממזוודתו, ולחש להם בחיוך ״היי כלבים! התגעגעתם אלי? תראו מה הבאתי לכם!״. זרק אליהם את הנקניקים ואמר ״נו, תאכלו! זה טעים!״.
גם הפעם אחסוך מכם את התיאורים.
 
למחרת, בעמוד הראשון באחד מהעיתונים הגדולים של אינדונזיה נכתב ״גבר נאכל על ידי כלביו לאחר שהרעיב אותם במשך שבועיים״.
איך אומרים שכני ביפו ״כל כלב ביג׳י יומו״.
 
•••
ברגע שנרעב באמת, ברגע שנמאס לחלוטין ב״שיטה״, ביום שבו לא נוכל עוד, כשנזעם מתוכנו ולא רק כי כולם זועמים.
זה יהיה היום שתבוא לפה המהפכה.
אנחנו לא צריכים להגיע לכדי רעב, חלילה, וגם לא לטרוף בשינינו את אחד המנהיגים.
 
אנחנו צריכים להרגיש שבאמת לא טוב. אנחנו צריכים לראות אלטרנטיבות שיועילו לנו, ולא סתם להתהדר בנוצות זרים. אנחנו צריכים ללכת אחרי מנהיג או מנהיגה איתנים, חסרי עניין ברדיפת בצע וברמאות, ולתת להם הזדמנות להוביל את מה שהכתבנו. בלי לשפוט אותם מהר מדי, לתת לזה קצת זמן ולברך על שינויים שיבואו.
מתישהו היום הזה יבוא, בטוח.
 
כנראה שעכשיו העת עוד לא הגיעה, כנראה שזה שאמור לדאוג לכל מחסורנו דווקא כן השאיר לנו אוכל ומים בצלחות. אם האוכל טעים או לא אנחנו נקבע - כשיחזור לבקר אותנו בעוד ארבע שנים (או הרבה פחות) ויגיד "תראו מה הבאתי לכם הפעם!".