היא מגיחה לעומתי מכיוון הבימה, רוכבת על אופניה.
במבט ראשון היא נראית כמעט מוקפדת מדי עבור רוכבת אופניים: חולצה פרחונית, חצאית ארוכה, שיער אסוף ומשקפי שמש.
כך היא מדוושת לה להנאתה, ״מבלי לשים לב״ שבכל פעם שהיא מגביהה את רגל שמאל בכדי לסובב את הפדאלים, נפתח בחצאיתה שסע שמגיע כמעט עד לקו המותניים, חושף רגל ארוכה מהסוג שאפילו דוגמניות-על מוכנות לרצוח עבורה.
האביב חוגג מסביבה: שליחים על קטנועים מתרסקים לתוך מכוניות חונות לנוכח היפעה, כלבים נובחים ונגררים ברצועותיהם בידי גבירותיהם הנרגזות - והיא בשלה על הדוושות -ימין, שמאל, ימין, שמאל - למישהו בכלל אכפת מי ניצח בבחירות?
העתיד שייך רק לה: ביבי, בוז׳י, יאיר - הן לו היה נערך עתה משאל עם קטן בשדרה, היא הייתה יכולה להקים קואליציה עם עצמה, ממשלת אביב לאומית שכולה תשוקה לעשייה.
האם תזכור את הרגע הזה בעוד עשר שנים? בעוד 20? בעוד 50? האם גם בסתיו חייה עוד תזכור איך עצרה פעם באביב את התנועה בשדרות רוטשילד?
ואם תזכור, איך תזכור?
בחיוך מריר? באנחה של השלמה עם גורלה ושנותיה? או אולי בחיוך רחב של מי שפגשה בהמשך אותו היום את אביר חלומותיה, וכשהיא משחזרת את הדייט, תולה בה נכדתה זוג עיניים מעריצות, מחכה לעוד סיפור שתספר לה על היום שבו פגשה את סבא.
אני בוהה בה ככל זכר מצוי ברדיוס של קילומטר - ופתאום בא לי להיות הבחור הזה, זה שיצא לטייל עם הכלב, החליט ללגום קפה בשדרה, ובעודו יושב על ספסל, נעצרה מלכת האביב על שפת המדרכה שממול.
הוא חייך, היא חייכה בחזרה, הוא הגביה את כוס הקפה והצביע עליה לאמור: ״רוצה?״ והיא חייכה שוב, חושפת שיניים לבנות, שחררה לרגע את אחיזתה בכידון והצביעה על שעון דמיוני על פרק ידה השמאלי לאמור: ״מצטערת, ממהרת״. ואז חשבה לעצמה שמה כבר יכול להיות? למה לא להשתחרר קצת - והרי היא כל הזמן נוזפת בעצמה על זה שהיא כל כך מאורגנת. והיא מסובבת את האופניים, כמעט נתקלת מרוב התרגשות ברוכב שבא ממול, חוזרת אל הספסל, הבחור והכלב.
״יש לי חמש דקות״, היא אומרת כשהיא מבררת בביישנות אם ההזמנה עדיין בתוקף.
והוא נרגש.
היו לו נשים בחייו, כמובן, אבל הוא מעולם לא התחיל פעם עם מישהי ככה, בחיוך אביבי, תל אביבי... רק שמשהו חזק ממנו מנהל אותו עכשיו.
״סוכר? סוכרזית?״, הוא שואל, נענה ב״בלי כלום״, ומכיוון שכך הוא מעניק לה את ההפוך שלו ביד אחת, מניח בידה השנייה את הרצועה של הגולדן רטריבר ששרוע, מלחית, מתחת לספסל וניגש לדלפק לבקש לו עוד כוס קפה.
והיא מאושרת, שהרי לא רק חיוך נעים יש לבחור שאינה יודעת עדיין אפילו את שמו, אלא גם נדיבות מסוימת, נכונות לחלוק ואפילו יכולת להניח בידיה את השליטה על היצור היחיד שעמו הוא מקיים מערכת יחסים יציבה ומחייבת... כמה אפשר לדעת בדקה על בחור שזה עתה פגשת לראשונה.
אבל הנה הוא חוזר, מחייך.
״בן״, הוא אומר ומושיט לה יד.
״נעה״, היא מצחקקת, נוכח העובדה ששתי ידיה תפוסות והוא נוטל את הרצועה מידה ומשחיל את הלולאה על קצהו של אחד מעמודי הגדר שמאחוריהם, ״וזה״, הוא אומר לה, ״קיקו״ ומצביע על הכלב ששרוע על הרצפה ללא תנועה, רק בטנו עולה ויורדת בקצב נשימותיו, ולשונו משתרבבת מפיו, נוגעת קלות במדרכה שעליה מונח ראשו.
״הוא גמור״, הסביר, ״לא מתרגל בקלות לחום הזה״.
רוח נושבת ושוב מרימה את שולי חצאיתה, חושפת את הירך. היא ממהרת להיטיב את אחיזתה ומצחקקת: ״מסתבר שגם אני לא״ -ומעט מתפלאת על עצמה - ממתי היא עונה ככה בחופשיות לבחור שזה עתה פגשה?
בחמש הדקות הבאות יגלו שהוא סטודנט לתואר שני בשיווק שבדיוק עזב יופי של תפקיד כדי לסיים כבר עם התואר. היא סטאז׳רית במשרד רואי חשבון לא רחוק מפה ומתעקשת לקבל את ההסמכה, אף על פי שאין לה כוונה לעבוד אפילו יום אחד במקצוע.
וכך זה נמשך, אולי. אולי חמש הדקות הפכו ל-15, שהפכו ל־15 שנים שהפכו לחיים שלמים ביחד. אני באמת לא יודע מה קרה לאישה היפה שרכבה על אופניה ובלבלה את האביב. אין לי מושג גם מה קרה לבחור שבסך הכל יצא לטייל עם הכלב - חיפש אתונות ומצא מלכה.
כל מה שאני יודע הוא רק שאף שבדמיוני פרגנתי להם את כל הטוב שבעולם, חזרתי הביתה עצוב.