ביום רביעי נודע שעיריית ירושלים ביטלה, ללא הסבר, תוכניות לבניית 1,500 דירות חדשות בשכונת הר חומה. מן הסתם לא היינו צריכים הסבר. מדובר בניסיון של הממשלה להתמודד עם לחץ חסר תקדים מצד הממשל האמריקאי. השאלה היא: האם התקפלות היא הדרך הנכונה להתמודד עם הממשל העוין?


יחסי ישראל וארה"ב נמצאים כיום במשבר חריף, שככל הנראה יבוא לידי פיצוץ שלא היה כדוגמתו. כדי להתמודד עמו עלינו להבין את טבעו, רק כך נוכל לבנות דרכי התמודדות רלוונטיות שיצמצמו את הפגיעה בביטחון ישראל. רק כך נוכל לזהות ולנצל את הזדמנויות שנפתחות בפנינו כתוצאה מהמצב.
 
משבר היחסים אינו דבר חדש. למעשה הוא החל עם כניסתו של ברק אובמה לבית הלבן בתחילת 2009. שורש המשבר אינו במעשה ידו של מנהיג ישראלי כזה או אחר. לא ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולא עמיתיו או קודמיו אחראים לו. שורש המשבר הוא הכוונה של אובמה לעצב מחדש את המעמד האסטרטגי של ארה"ב במזרח התיכון.
 

האסטרטג האמריקאי מקס בוט טען בראיון שהעניק השבוע ל"וול סטריט ג'ורנל", שלמדיניות של אובמה יש שני נדבכים. ראשית הוא מבקש להחליף את בנות הברית המסורתיות של ארה"ב במזרח התיכון - ישראל וערב הסעודית - עם שלטון האייטולות באיראן. והנדבך השני: הוא מבקש לשים קץ לברית עם ישראל.

ראינו איך המדיניות הזו התפתחה לאורך השנים. אובמה הפגין סבלנות אין קץ למשטר הרצחני באיראן, ושום דבר לא הפריע לו. לא תמיכתה בטרור, לא הרמייה במשטר הסנקציות והפעילות הגרעינית האסורה, לא הדיכוי האלים של מתנגדי המשטר ואפילו לא פעילות צבאית עוינת ישירה כנגד כוחות אמריקנים באפגניסטן ובעיראק. מדי שנתיים חלה הפוגה בניסיונותיו לפייס את המשטר סביב מערכות בחירות בארצות הברית. אך מיד אחריהן חזר אובמה למסלול הוויתורים והסלחנות כלפי האייטולות.
 
ההאצה בניסיונות הפיוס של אובמה כלפי איראן החלה בנובמבר אשתקד, בעיקר בגלל הדדליין ההולך ומתקרב לסיום הסכם הגרעין של המעצמות עם טהרן. בחודשים האחרונים, ככל שתאריך הסיום התקרב, אובמה השליך כל רסן בניסיונותיו לשכנע את עלי ח'אמנאי לחתום איתו על הסכם. יתרה מכך, בתחילת החודש חשף הממשל מידע שעד סווג כסודי ביותר, בנושא תוכנית הגרעין הישראלית.
הדו"ח השנתי בנושא הטרור העולמי, שפרסם לפני שבוע ראש המודיעין הלאומי ג'יימס קלאפר, מעלה כי לראשונה איראן וחיזבאללה אינם מוזכרים כאיומי טרור על ארצות הברית.
 
אובמה למעשה העביר באופן רשמי את השליטה בעיראק לידי איראן בכך שנתן פקודה לחיל האוויר האמריקני לסייע לצבא עיראק ולמיליציות השיעיות - ששניהם נשלטים בידי משמרות המהפכה האיראניות – להוביל את הקרבות לשחרור העיר תיכרית מכוחות דעא"ש.
 
אשר לתימן, אובמה לא משמיע כל התנגדות להשתלטות איראן דרך מיליציות החוט'ים על המדינה. לא משנה לו כי עם תימן, איראן שולטת עכשיו בשני המעברים הימיים של הנפט הערבי לשווקים הבינלאומיים.

עובר את הגבול  

במקביל למדיניות המתרפסת שלו כלפי איראן, פועל אובמה מאז כניסתו לתפקיד בעוינות הולכת וגוברת כלפי ישראל. עוינות זו שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בהדלפת מידע בטחוני ישראלי בעל משמעות אסטרטגית, הטלת חרם חלקי על ייצוא נשק לישראל בעת מלחמה, הטלת האשמה להעדר שלום בין ישראל לפלסטינים על ישראל באופן בלעדי, מתן יחס סלחני לטרור הפלסטיני ותמיכה עקיפה בהטלת חרמות על ישראל.
 
בכל הקשור לאו"ם, מאז שנכנס אובמה לתפקיד הוא מאיים שלא לתמוך בישראל במועצת הביטחון. עד כה הוא הטיל רק פעם אחת ווטו לטובת ישראל ופעם אחרת מנע הגשת הצעת החלטה אנטי ישראלית למועצה.
 
לאורך החודשים שקדמו למעשים אלו, אובמה ניצל את האיום שלא לתמוך בישראל במועצת הביטחון כחרב פיפיות לסחיטת וויתורים מדיניים בתחום הפלסטיני. דרך זאת בין השאר, אובמה הכריח את נתניהו לשאת את נאום בר אילן בספטמבר 2009 ומאז כפה עליו להסכים לקיום משא ומתן מדיני, להקפיא בנייה יהודית ביהודה, שומרון וירושלים, ולשחרר רוצחים מבתי כלא ישראלים.
 
בשבוע האחרון הגיע המשבר המתמשך לשיא חדש, ויש לכך שתי סיבות. הסכם עקרונות בנושא הגרעין אמור להיחתם בשבוע הבא בין ארה"ב והמעצמות לבין איראן. מבחינת אובמה נתניהו הוא האיום הגדול ביותר להצלחת המהלך, בעיקר משום שראש הממשלה מסוגל לשתף את המחוקקים האמריקאים ואת הציבור האמריקאי בסיבות להתנגדות ישראל להסכם, ולגייס אותם למשימת בלימתו. 
 
המכתבים החריפים ששלחו סנטורים וחברי קונגרס לאיראנים בנושא הסכם הגרעין הם עדויות להצלחתו, ובעקבותיהם האיראנים כבר לא סומכים על הבטחת אובמה להביא להם את הסחורה המבוקשת.
 
את הסיבה השנייה לשיאו החדש של המשבר המתמשך ניתן למצוא בתוצאות הבחירות בישראל. אובמה רואה בהן הזדמנות להסיט את השיח בארה"ב מנושא הגרעין האיראני לנושא הפלסטינים. בדרך זו הוא מאמין שיוכל לשווק את המדיניות הפרו-איראנית והאנטי-ישראלית לציבור האמריקאי ולעבור את קו הגמר עם איראן במינימום הפרעות. 
 
כדי לקדם את הקו הזה פתח אובמה במלחמת חורמה נגד ישראל, והאפשרות כי יפעל במועצת הביטחון של האו"ם איננה בגדר איום כי אם מהלך וודאי. מדובר בהחלטה לנטוש את התהליך המדיני, תוך הצטרפות למדיניות האנטי-ישראלית של אירופה ומוסדות האו"ם.
 
לנוכח זאת, כלים כמו הקפאת הבנייה בהר חומה שאפשרו לממשלה לצמצם בעבר את הלחץ האמריקני על ישראל, כבר אינם רלוונטיים. אובמה מעוניין בפיצוץ, כי הוא הגיע לשלב בנשיאותו שבו הוא מוכן ואף רוצה לתת ביטוי פומבי לכוונתו לשים קץ לברית עם ישראל. 



 זרועה הארוכה של איראן, המורדים החות'ים בתימן. צילום: רויטרס
 
במציאות הזו צריכה ישראל לפתח דרכים לצמצם את הנזק שייגרם לה, תוך שימור יחסיה עם חבריה אמריקאים, לרבות הדמוקרטים. וזאת כדי שאפשר יהיה לשקם את הברית מיד עם פרישתו של אובמה מהבית הלבן.

דאגה משותפת 

על מנת לצמצם את יכולתו של אובמה לרקום ברית עם האייטולות, על ישראל לפעול ביחד עם בני בריתה בארה"ב ועם המדינות הערביות השכנות ששותפות לדאגתה ושמעוניינות לבלום את ההתפשטות האזורית וההתחמשות הגרעינית של איראן.
 
דווקא העובדה שאובמה נטש את התהליך המדיני יכולה להוות הזדמנות היסטורית עבור ישראל בשיפור מצבה המדיני. מאז 1993, נמצאת ישראל נמצאת במלכודת המדינית של פתרון שתי מדינות. מאז שנת 2000, לכל המאוחר, רווחת בקרב הציבור ההכרה כי אין אפשרות להגיע להסדר שלום עם אש"ף. אולם בגלל שהרצון לא לעצבן את האמריקאים, ממשלה אחר ממשלה שמרה אמונים לאסטרטגיה הזו, שרק פוגעת בנו.
 
כיום, כשכל הבלמים הוסרו מפני המדיניות העוינת של אובמה, אין לישראל סיבה להמשיך לשמור אמונים למדיניות הכושלת והמכשילה הזו, שמטילה את כל האשמה להעדר שלום בין ישראל לשכנותיה על ירושלים. אין לישראל מה להרוויח מכך. הרי לא משנה כמה פעמים נתניהו יגיד שהוא ממשיך להיות מחויב להקמת מדינה פלסטינית, אובמה יתייחס אליו כאל הורג השלום. אם כבר משלמים את המחיר, אז לפחות נזכה מהמעמד.
 
הדעה הרווחת בקרב מקבלי ההחלטות היא שאם לא נשמור אמונים לתורה הכושלת והמכשילה של שתי מדינות, נאבד את תמיכת הציבור האמריקאי, במיוחד בקרב הדמוקרטים. אך האמת מסובכת יותר. 
 
בהשראת הבית הלבן והשמאל הישראלי, דמוקרטים פרו-ישראלים כבר מתקשים להאמין להכרזותיו של נתניהו, וזה בסדר. המשימה של ישראל היא לא לשקר ביתר שאת, אלא לספר את האמת, שכיום אין אפשרות ליישם את תורת שתי מדינות, ולהציע חלופה זמנית.
 
אם הממשלה תאמץ את מדיניות החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון במלואה, או באופן חלקי באזור C בלבד, כפי שמציע השר נפתלי בנט, היא תוכל לנמק את מדיניותה לציבור האמריקאי, לרבות לדמוקרטים תומכי ישראל.
 

התשובה הישראלית למדיניות אובמה, בנייה בשטחים והחלת הריבונות הישראלית. צילום: פלאש 90
 
הצגת מדיניות הריבונות צריכה להישען על שני עקרונות: מדובר במדיניות ליברלית שתבטיח ותבצר את זכויות האזרח של הפלסטינים באופן שישפר את רמת החיים והחירות שלהם ושלנו. בנוסף יש להבהיר שלא מדובר בפתרון לטווח ארוך. 
 
בדיוק כפי שהחלת החוק הישראלי על ירושלים ורמת הגולן לא מנעה מישראל לשאת ולתת בסוגיית הריבונות הקבועה שלהם עם הפלסטינים והסורים, כך החלטה מנהלתית להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושמרון, באופן מלא או חלקי, לא תחסום את הדרך למשא ומתן עתידי עם הפלסטינים, כאשר התנאים האזורים והפנים פלסטיניים יאפשרו זאת.
 
עמדה זאת הגיונית ברמה אסטרטגית וליברלית. אם תאומץ כמדיניות הממשלה, היא תשקם את אמינותה של ישראל ותבצר את מעמדה בקרב הדמוקרטים והרפובליקנים כאחד.
 
ישראל מעולם לא נאלצה להתמודד עם ממשל אמריקאי עוין, שהעדיף את איראן על פני ישראל, אבל הנה אנחנו פה. זה לא נעים, אבל זה לא סוף העולם. ישראל איננה חסרת ישע. אם נפעל בחוכמה, נוכל לבלום את איראן ולשמר את הברית עם ארצות הברית, על בסיס מדיניות חדשה שלראשונה מקדמת את האינטרסים שלנו בזירה המדינית.