אג'נדה במבחן: האם יצליח משה כחלון למנף את כוחו בממשלת נתניהו?

האם יצליח האיש שפרש מהליכוד, הקים תנועה שלמה על בסיס יעדים כלכליים וחברתיים והגיע להישג נאה בקלפיות לממש את הבטחותיו, למנף את כוחו ולהפוך לראש הממשלה הכלכלי בממשלת בנימין נתניהו? 
 

כשיתיישב כחלון על כיסאו באוצר הוא יגלה את המערכת המסיבית של הבלמים והאיזונים שלא קיימת בשום משרד ממשלתי אחר. כחלון יגלה שיש מעליו ראש ממשלה עם סדר יום, מקורבים, משפיעים ולחצים; ישנו מנכ"ל משרד ראש ממשלה שעוסק רק בעניינים כלכליים וחברתיים וצמוד לאוזנו של נתניהו; יש נגידה לבנק ישראל; יש דרג מקצועי גאה במשרד האוצר; יש הסתדרות עובדים; התאחדות תעשיינים; ועדים גדולים; ועדת כספים; ועדת כלכלה ויש בעיקר עיתונות כלכלית פורחת ורשתות חברתיות "עצבניות". זוהי הבריכה שבתוכה ייאלץ כחלון לשחות.
 

על מנת להצליח יצטרך שר האוצר החדש להעביר לאחריותו את מינהל מקרקעי ישראל, לשמור אצלו את רשות החברות הממשלתיות, ליצור דיאלוג נכון עם נגידת הבנק, לנהל דיאלוג וליצור בריתות בהסתדרות ובאיגוד התעשיינים, וליצור ברית אסטרטגית עם יו"ר ועדת הכספים המיועד משה גפני (שקרוב בהשקפותיו החברתיות לכחלון), לרבות מפגשים שבועיים לעדכון וקביעת סדרי עדיפויות. הוא יצטרך לעמוד בראש קבינט כלכלי־חברתי ולמקד אותו באיתור ובהסרת חסמים ובפעילות חקיקה, בוועדת שרים לדיור ועוד. 
 

על מנת להיכנס לתודעה כראש הממשלה הכלכלי־חברתי, יצטרך כחלון לקבוע מראש מנגנון לניהול משברים עם נתניהו, ולגבש אסטרטגיה על הנושאים שלגביהם הוא ייאבק - וינצח - ועל מה הוא יהיה מוכן להתפשר. למרות הידע, הניסיון, הכוונות הטובות, תוכניות המגירה והמחויבות לבוחר, יגלה כחלון במהרה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
 

הוא יבין, למשל, שהבנקים והתעשייה הם בעיקר נכסים למשק ולא נטל עליהם, ושהחיים קצת יותר מורכבים מאשר בהרצאה או בחוג בית. כלומר, אם תעלה את שכר המינימום לכל העובדים בענף המזון וברשתות הקמעונאיות, יגדלו הוצאותיהם ויושתו על הצרכנים, ויאדירו את יוקר המחיה. אין פתרונות קסם. 

יהיה עליו לנסח כלכלה ייחודית של שוק חופשי, עם חמלה ורגישות, ולסלול את שביל הזהב בין הקפיטליזם החזירי לסוציאליזם הישן. לנהל את אגרוף הפלדה שלו בתוך כפפה של משי. הצלחתו חשובה לחברה הישראלית מכדי שייכשל. 
 

2 לא מעט קרדיט (וכנראה גם קולות) הביאה ח"כ אורלי לוי למפלגת ישראל ביתנו בבחירות האחרונות. היא הייתה משב רוח רענן ומעודכן, והצליחה לשים את הסיעה על המפה בקרב אוכלוסיות רבות שהיו מנוכרות לה. 
 

היא מתנהלת עם תודעת שליחות, מסירות והתמדה, השקפת עולם ברורה ונחישות לבצע עבודה פרלמנטרית, שהפכה אותה למחוקקת מצטיינת שגורפת שבחים בכל סיעות הכנסת, בקרב הציבור וגופי התקשורת. 

 

ח"כ לוי, בת לעולים מבית שאן שחיה בקיבוץ של השומר הצעיר עם בעלה וילדיה, גדלה בבית פוליטי. היא למדה מאביה, דוד לוי, על נאמנות ובוגדנות, על ציפיות, הבטחות ואכזבות. ובכל זאת, לבי נחמץ כשהבנתי שאביגדור ליברמן החליט שלא למנות אותה לשרה. לא היא הפסידה, אנחנו הפסדנו.
 

הפסדנו שרה מעולה, שגרירה אותנטית של ישראל החדשה. לוי הייתה יכולה להיות השליחה של כולנו בשולחן הממשלה (שנראה שהולך להיות די משעמם). היא קיבלה הצעות רבות להשתלב במפלגות אחרות בכנסת, אך שמרה על נאמנות לליברמן. השבוע, לאחר שנתבשרה על ההחלטה, איחלה הצלחה לשרי ישראל ביתנו בשליחותם. חבל מאוד. 
 

3 אף שהוא לא מתעקש לריב עם נשיא ארה"ב ולהשפיל אותו בפומבי, ולא דורש לנאום בקונגרס; המתנגד הגדול להסכם המתגבש בין איראן למעצמות איננו בנימין נתניהו אלא נשיא צרפת פרנסואה הולנד. 
 

ישראל מקבלת את הסיוע החשוב הזה לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. צרפת - שזכתה השבוע לביקור חיזוק של משלחת מטעם נתניהו, בראשות יובל שטייניץ - איננה מעוניינת שברק אובמה יוביל את העולם, ורוצה לחלוק איתו את ההגמוניה. אבל הסיבה היותר חשובה היא הלחץ המופעל על צרפת מצד סעודיה, כווית, קטאר ואיחוד האמירויות. 
 

המדינות הללו, שדי סמוכות אל שולחנה של ארה"ב, מנהלות רומן חשאי עם צרפת. הן חוששות שההסכם בין המעצמות לאיראן ישפיע עליהן ויביא לירידת מחירי הנפט. הן חוששות גם מהתחזקותה הצבאית והאזורית של איראן. המדינות הללו לוחצות כעת על צרפת שנאבקת על תקציבי הענק במכירות הנשק.

צרפת מחזיקה תעשיות ביטחון גדולות, והתקציב הסעודי והקטארי קורץ להם. ספק רב אם הלחץ הצרפתי וההתנגדות להסכם תועיל, וספק גם אם משלחת ההזדהות של שטייניץ הוסיפה משהו - אבל הנה לנו רומן לא מתוכנן עם צרפת בראשיתו של האביב. גם זה משהו. 

 

4 השקט היחסי בעזה ובגבולנו הדרומי מעודד ומטריד כאחד. חמאס עוסק בהתעצמות. הוא חזר לבנות רקטות ולחפור מנהרות, כשם שנוהג כל ארגון וכל צבא לאחר מלחמה (כן, גם צה"ל). 
 

חמאס יתחיל את הסבב האלים הבא מול ישראל כשירגיש שיש לו יכולת, שיש לו הזדמנות ושאין לו מה להפסיד. ישראל לא צריכה להמתין שזה יקרה. היא צריכה להוביל את שיקום עזה, להעניק היתרי עבודה לפועלים מבוגרים, להרחיב את אזורי הדיג ואת כניסתן ויציאתן של סחורות, ולנהל סיכונים מחושבים לטובת השקט והשיקום ברצועה. 
 

לאט־לאט ובשקט עוברים כספי השיקום לרצועה, וחמאס מתחיל לדבר על הסכמים, הודנות ותהדיות. לא פלא. גם המצרים מתעללים בהם וא־סיסי מפנה להם עורף. נותרנו אנחנו, הישראלים, והים הגדול. הפלסטינים מכירים את הכלל שקבע נתניהו בממשלתו הראשונה: "ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו". צריך לעודד את השיקום, לקחת סיכונים, להיטיב עם האוכלוסייה ולדרוש פיקוח, בקרה, פירוז ועוד.