אסטרטגיית הנטישה: אובמה צריך להחליט אם להתערב באו"ם

אבל האמת היא ששני הביטויים אינם משקפים נכוחה את המצב. לא מדובר בקור, אלא ברגשות כעס ועלבון מבעבעים על סף רתיחה, ולא על עננים שמתקדרים לפתע, אלא אולי יותר על מטר כבד שיורד מענן שאגר בקרבו כמות גדולה של נוזלים, ועתה לא יכול יותר להכילם ומתפקע. 
 

ביקור בוושינגטון בימים אלה נדמה כמו ביקור בעיירה לאחר שהגיח בולדוזר, ביתר אותה לשניים והמשיך בדרכו. אתה צופה בהריסות, ובעיקר בתלם העמוק שנפער במרכזה של העיר. הבולדוזר הוא, כמובן, נאומו של נתניהו בקונגרס. לא שקודם לכן הייתה הרמוניה בין הדמוקרטים לרפובליקנים כאן, אבל כעת הנאום הוא נייר הלקמוס, ולפי היחס של האדם שעומד מולך אל נתניהו, אתה יודע מיד לאיזה מחנה מהשניים הוא משתייך, כשהעוצמה הרגשית המעורבת בכך חורגת מכל עניין מוכר לנו. 
 

רון דרמר - שגריר ישראל בוושינגטון, האדם הקרוב ביותר לנתניהו ומי שרקח את הנאום בקונגרס - מנסה לתקן בימים אלו את הנזק שנגרם ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית. הוא עורך פגישות עם סנאטורים וחברי קונגרס, ורץ בין אולפני הטלוויזיה כדי להסביר עד כמה מסוכן ההסכם עם איראן, ובעיקר כדי להגיד פחות או יותר את מה שנתניהו אמר השבוע לנציגים הערבים שהזמין לפטיו של המעון בבלפור: לא הייתה לי כוונה לפגוע, מצטער אם מישהו נפגע. 
 

אבל החברים בוושינגטון קצת פחות צייתניים מראשי הרשויות הערביים שהגיעו לירושלים. התחושה שנוכחת בשיחות איתם היא של עלבון. ראש הממשלה העליב אותם. לא במה שאמר, אלא בעצם הגעתו לנהל קמפיין נגד הנשיא שלהם ועוד מתוך סלון הבית שלהם. "אנחנו לא נשתוק על מה שהוא עשה כאן", אמר לי חבר קונגרס דמוקרטי. 
 

בסביבתו של נתניהו לא אדישים לנזק ולא מכחישים את קיומו. הם מודים בו. מודים בכך שלטווח הקרוב ניזוקו יחסינו עם הממשל, עם המפלגה הדמוקרטית. אבל, סבורים שם, הנזק הנקודתי הזה הוא מחיר ששווה לשלם תמורת הסיכוי למנוע את ההסכם המתגבש עכשיו עם איראן.  

 עיר חצויה לשתיים על ידי נאומו של ראש הממשלה, וושינגטון. צילום: רויטרס
 

דבר אחד לא נתון למחלוקת: נאומו של נתניהו העלה את הנושא האיראני לסדר היום הפוליטי, הציבורי והתקשורתי באמריקה. עד לפני חודש דיברו כאן כמעט רק על דאע"ש. היום מדברים על איראן. 
 

מכאן שצריך לבחון את הנאום בקונגרס בקריטריון היחיד הרלוונטי והוא השאלה התועלתנית: האם סייע הנאום לגבש רוב בסנאט נגד ההסכם, או דווקא פגע בסיכוי הזה. המספרים פשוטים (יחסית): נתניהו ודרמר צריכים 13 סנאטורים דמוקרטים שיצביעו עם הרפובליקנים בעד החוק שיחייב את אובמה להביא את ההסכם לאישור הקונגרס. בכך יגיע מספר הסנאטורים התומכים בחוק ל־67 ויבטל את הווטו שאובמה יטיל על ההצבעה. 
 

בירושלים ובשגרירות ישראל בוושינגטון סופרים כעת כבר 11 סנאטורים מתוך ה־13 הללו שכבר הודיעו כי יתמכו בחוק. לכאורה נותר לשכנע רק עוד שניים, כך שמבחינתם הנאום השיג את מטרתו: שינוי השיח וגיוס מחוקקים להצביע נגד ההסכם. אבל כאן העסק קצת מסתבך. גם אם יופיעו שני הסנאטורים החסרים, וההסכם עם איראן יובא לאישור הקונגרס, לא בטוח שכל אותם 13 דמוקרטים שהצביעו בעד החוק שחייב הצבעה בקונגרס, יצביעו נגד ההסכם עם איראן.
 

כזה הוא למשל הסנאטור טים קיין מוירג'יניה, דמוקרט שמדברים עליו בוושינגטון כמי שעתיד להגיע רחוק. על פי השקפת עולמו סבור קיין כי תפקידו של הקונגרס להצביע על הסכם עם איראן, ולכן ייתכן שיתמוך בחוק המוצע. אך בהצבעה העתידית על אישור ההסכם עצמו, סביר שקיין יצביע בעד ההסכם. 
 

במקביל, כלל לא בטוח שיושגו 13 סנאטורים דמוקרטים שיצביעו עם הרפובליקנים נגד ההסכם. משקיפים וושינגטונים מנוסים טענו השבוע כי דווקא בגלל הנאום, מחוקקים דמוקרטים לא יהיו מסוגלים להצביע בסוגיה הזאת עם הרפובליקנים. זאת מאחר שנתניהו הפך את סוגיית ההסכם לשאלה מפלגתית, בבחינת "אם אתה מצביע בעד הבאת ההסכם לאישור הקונגרס אתה תופס צד נגד הנשיא הדמוקרטי". 

אומנם הנאום גרם, כאמור, לנושא האיראני לכבוש את סדר היום, אבל מאז הבחירות, מעשה שטן, הנושא הפלסטיני ביצע חזרה חגיגית לזירה. במידה רבה הקרדיט על כך מגיע לעמיתי אריאל כהנא, שבראיון שערך עם נתניהו לאתר NRG, גרם לראש הממשלה לומר שבמשמרת שלו לא תקום מדינה פלסטינית. 
 

בסביבתו של נתניהו עדיין סבורים שההצהרות של אובמה ואנשיו - כי הם אינם מאמינים ל"תיקון" שעשה נתניהו לאחר הבחירות לאמירתו זו - הן רק תירוץ. תירוץ שנועד להכשיר שני עניינים: להצדיק בדיעבד החלטה של הממשל לתמוך בהחלטה במועצת הביטחון שתקבע את הפרמטרים למדינה פלסטינית - החלטה שהתקבלה כבר לפני כמה חודשים - ולדחוק את הדיון על ההסכם עם איראן מסדר היום.
 

אם זו אכן המחשבה בירושלים, ולא מדובר בעוד ספין, אני חושש שבלשכת ראש הממשלה לא קוראים נכון את המפה. שוחחתי השבוע בוושינגטון עם לא מעט גורמים רלוונטיים, ואלו טענו, שלא לציטוט, שאובמה לא עושה מניפולציה כאשר הוא אומר שהוא לוקח ברצינות את אמירות נתניהו בדבר שלילת המדינה הפלסטינית.  
 

מבחינת הממשל, נתניהו הוכיח את מה שהם חשבו כל הזמן: האיש לא מעוניין ולא מתכוון ללכת לפתרון שתי המדינות, ולא יעזרו ההבהרות שהגיעו מאוחר יותר. "ידענו זאת כל הזמן ועכשיו נתניהו פשוט הוכיח לנו שצדקנו", אמר אחד מבני שיחי. 
 

זה לא היה תרגיל שתוכנן מראש בוושינגטון. אמירותיו של נתניהו, הן על המדינה הפלסטינית שלא תקום והן על הערבים הנוהרים אל הקלפי, היו באופן אותנטי המסה הקריטית שהביאה לשבר הענן ולתחילתו של המבול. זה היה קו השבר עבור צמרת הממשל, שלאחר חצייתו יהיה קשה להחזיר את הדברים לאחור. 
 

בממשל כידוע הוחלט על הערכה מחדש של המדיניות האמריקאית מול ישראל והפלסטינים. תהליך העבודה הזה רק החל והחלטות עוד אין, אבל הכיוון המסתמן הוא פנייה למועצת הביטחון. כלומר, לזנוח את הניסיון לצאת במהלך אמריקאי לחידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים. או כמו שאובמה אמר השבוע, "איננו יכולים להעמיד פנים כאילו ישנה אפשרות למשהו שפשוט אינו קיים שם".

אובמה סומך עליה בעיניים עצומות, סוזן רייס. צילום: רויטרס

את אובמה מקיפה חגורה הדוקה של שלושה אנשים: ראש הסגל דניס מקדאנה, היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס, והסגן שלה שמשמש כיועץ האסטרטגי לענייני תקשורת, בן רודס. הם אנשי אמונו. הם שומרים עליו. עליהם הוא סומך בעיניים עצומות. "הם אלו שיהיו מוכנים לחטוף כדור פוליטי בשביל להציל את הנשיא", אמר לי לא מזמן אחד הקולגות שלהם. ובפוליטיקה זה לא עניין טריוויאלי.
 

מספר גורמים בוושינגטון (כולל מתוך הממשל) ניסו בימים האחרונים להציע לאובמה גישה שונה. במקום להגיד "נתניהו הוכיח שאין לנו עם מי לדבר", כדאי לומר "בבקשה מר נתניהו, אם מדיניותך היא חתירה למען פתרון שתי המדינות, אנא הראה לנו במעשים את מחויבותך לכך". 
 

זה, האמינו אותם גורמים, היה מייצר לנתניהו חלון לקדם מהלכים תומכים חיוביים. אלא שההצעה נתקלה בקיר. צמרת הבית הלבן לא מוכנה לשמוע. הנשיא אובמה, סוזן רייס, וראש הסגל מקדאנה "נעולים". הם לא מאמינים שיש סיכוי למשהו פרודוקטיבי עם נתניהו. חבל על האנרגיה, חבל על הזמן. 
 

על השולחן מונחת יוזמה צרפתית להחלטת מועצת הביטחון שתקרא להקמתה של מדינה פלסטינית. למעשה מה שהיא תעשה זה ליצור את הפרמטרים של המדינה הפלסטינית העתידית. אותם פרמטרים שנתניהו עד היום ניסה והצליח למנוע מלהעלות על הכתב: קווי 67' כבסיס לגבולות המדינה הפלסטינית, ירושלים כבירה של שתי המדינות. ניסוח מעומעם לגבי סוגיית הפליטים. מאז חודש דצמבר ביקשו האמריקאים מהצרפתים שלא יקדמו את ההצעה במועצת הביטחון, בשל הבחירות בישראל. לטענת האמריקאים הדבר היה מעורר שריפה נוספת שיצטרכו לכבות. 

כעת צריך להכריע הממשל בין דרך פעולה פסיבית לאקטיבית. באופציה הפסיבית נותנים לצרפתים להניח את הנוסח שלהם, ארה"ב תימנע מהטלת הווטו. ההחלטה כנראה תעבור.
 

בישראל חוששים שבוושינגטון יעדיפו ליצור משוואה מול הצרפתים: ״איראן תמורת פלסטין״. צרפת מהווה את הסמן הימני במו"מ עם איראן, שמקשיח את עמדות המערב. לפי תזת המשוואה, צרפת תגמיש עמדותיה במו"מ עם איראן ולא תפריע יותר מדי לאמריקאים לסגור הסכם עם טהרן, ובתמורה ישחררו האמריקאים את החבל לצרפתים בנושא הפלסטיני במועצת הביטחון. 
 

באופציה האקטיבית תהיה ארה"ב מעורבת בגיבוש הנוסח של ההחלטה, ותשפיע על הניסוח של אותם הפרמטרים. ההחלטה לגבי האופן שבו תפעל ארה"ב עדיין לא נפלה בממשל. חזרנו אל חבורת חסמב"ה של אובמה. לפי מקורות בוושינגטון, דווקא רייס ומקדנה לא ששים להתערב ומעדיפים את האופציה הפסיבית. 
 

פרט להפגנת ייאוש מנתניהו, מה בעצם מנסה אובמה להשיג, ולאן כל זה יוביל את המצב בשטח אצלנו? התכלית של הממשל בפנייה לערוץ מועצת הביטחון פשוטה לכאורה: להניח את המצע לכל מו"מ עתידי בין ישראל לפלסטינים. ג'ון קרי שבר את הראש במשך שנה שלמה רק כדי להגיע לנייר מסגרת שירכז את הפרמטרים לניהול המו"מ, ואפילו את זה הוא לא הצליח להשיג והשיחות התפוצצו כאשר נייר המסגרת הזה לא בא לעולם. 
 

לא עוד, אומרים בוושינגטון. מעתה, ברגע שתהיה התנעה של מו"מ מדיני, זו תהיה נקודת הפתיחה. רוצים לדבר? בבקשה. זוהי המסגרת שעל בסיסה מתחילים לדבר. מי שלא רוצה לדבר על קווי 67' כבסיס לשיחות, שלא יבוא. 
 

אלא שבאסטרטגיה הזאת יש בעיה מובנית קשה: הניסיון לגשר על הפערים בין ישראל לפלסטינים באמצעות נוסח כפוי של החלטה באו"ם, הוא מהלך מלאכותי שלא נובע מהצדדים עצמם ולכן הוא לא באמת פרודוקטיבי. 
 

הנוסח הצרפתי הוא פרו־פלסטיני די מובהק. יש בו התייחסות לדברים שחשובים לפלסטינים - גבולות וירושלים. אין בו התייחסות לדברים שחשובים לישראל - פליטים וסידורי ביטחון. למה שראש ממשלה ישראלי כלשהו יסכים לבוא לשולחן המו"מ עם תנאי פתיחה כאלה? 
 

אם האמריקאים יכפו נוסח מאוזן שיכלול התייחסות אמיתית לעניין סידורי הביטחון, ולעניין הפליטים (ויתור בפועל על זכות השיבה), אז הפלסטינים יהיו אלה שלא יסכימו לכך. לכן יש חשש שאסטרטגיית אובמה היא למעשה "אסטרטגיית נטישה". כלומר, לייצר מהלך שבסיומו יש החלטה באו"ם שרק מרחיקה את האפשרות להתנעתו של מו"מ פרודוקטיבי. 
 

כך או כך יש תמימות דעים שאובמה לא ייצא בתוכנית שלום אמריקאית, לא יניח נייר על השולחן ויתעמת עם נתניהו ואבו מאזן. המהלך שלו יהיה עצם ההליכה להחלטת או"ם. גורמים ישראליים פועלים לפי הנחת עבודה שטוענת שאובמה החליט שהמורשת שלו תהיה הענקת מדינה לפלסטינים. אם לא דרך מו"מ ישיר, אז באמצעות החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, שתקבע את קווי המתאר של המדינה הפלסטינית העתידית. "בניו יורק ייסדתי את מדינת פלסטין", יוכל אובמה לכתוב בספר הזיכרונות שוודאי ייצא. 
 

10 דקות נסיעה מפרידות בין הבית הלבן למרכז הכנסים וולטר וושינגטון. ביום שני עשה מקדאנה את הדרך הזאת כדי לנאום בפני משתתפי הוועידה השנתית של ג'יי סטריט, השדולה הפרו־ישראלית הליברלית.  
 

הגעתי לוועידה בהזמנתו ובמימונו של הארגון, כדי להנחות את אחד הפאנלים שעסק בתהליך השלום.  ג'יי סטריט הוקמה, לפני שבע שנים, על ידי קבוצת יהודים מארה"ב שחשו שהשדולה הדומיננטית איפא"ק אינה מהווה עבורם בית פוליטי שאיתו הם יכולים להזדהות. אין בכלל מקום להשוואה בין שני הארגונים: איפא"ק דוגלת בתמיכה בממשלת ישראל ללא סייג, ולעומתה ג'יי סטריט חרטה על דגלה את קידום פתרון שתי המדינות, ומבקרת את הממשלה כשהיא לא פועלת בכיוון זה. 
 

איפא"ק חזקה, גדולה ומשפיעה על המחוקקים בוושינגטון. ג'יי סטריט רחוקה מאוד מהמעמד הזה. בוועידה של איפא"ק הקשיבו לנתניהו 16 אלף איש. השבוע בנאומו של מקדאנה בפני ג'יי סטריט, נכחו באולם 3,000 בלבד.
 

בשנים הקרובות לא צפוי שינוי במערך הכוחות שבין ג'יי סטריט לאיפא"ק, אבל השבוע בוושינגטון הורגש שינוי במגמה. אותם יהודים אמריקאים שמיוצגים על ידי ג'יי סטריט החלו להקצין, הניכור שלהם כלפי ישראל גדל כמו גם הביקורת על הממשלה הנבחרת. 
 

במהלך הוועידה, שנשאה לעתים רושם של פורום אנטי־ישראלי, נשמעו מחיאות כפיים רמות כשהדוברים סנטו בנתניהו. "אל תגיד שאתה מדבר בשמם של כל היהודים, אתה לא מדבר בשמנו", קרא נשיא הארגון, ג'רמי בן עמי. ממסדרונות הועידה עלה הרושם שתומכי הארגון, שמתגוררים בארה"ב, מתיימרים להבין מה טוב עבור הציבור בישראל. היה בזה בהחלט משהו צורם.   
 

ועדיין, מדובר בקבוצה ציונית, שרוצה בקיומו של קשר חזק בין ארה"ב לישראל. אם למקם אותם ביחס למפה הפוליטית בישראל, הם תומכי המחנה הציוני ומרצ, לא חד"ש. אבל נתניהו מחרים אותם כבר שנים, וגם שליחו דרמר כלל לא מדבר עם אנשי השדולה, ולא הגיע לכינוס השנתי. חבל שעוסקים בשליח במקום בשדר שהוא מביא עמו. והשדר הוא שהציבור הצעיר של יהדות ארה״ב, זה שעוד רוצה קשר עם ישראל, הולך ומאבד את היכולת להזדהות איתה. אחד הנוכחים אמר לי: ״כשאני הייתי בקולג׳ הטרנד היה להפגין נגד מדיניות הממשל באל סלבדור. היום הטרנד בקמפוסים מתחיל להיות להפגין נגד ישראל. את זה אנחנו מבקשים למנוע.   
 

המסרים שאיתם הגיע מקדאנה חפפו לחלוטין את אמונותיהם של היושבים בקהל. כשראש הסגל של נשיא ארה"ב אמר, "הכיבוש שנמשך כבר קרוב ל־50 שנה חייב להסתיים... ישראל לא יכולה להמשיך לשלוט בכוח על עם אחר ללא הגבלת זמן", הקהל של ג'יי סטריט נעמד על הרגליים והריע ממושכות.

באותו האולם ממש, רק שלושה שבועות קודם לכן, התקיימה הוועידה השנתית של איפא"ק. רייס, הצלע השנייה במטבחון של אובמה נאמה בפני באי הוועידה. רייס לא אמרה "כיבוש" או "אי אפשר לשלוט על עם אחר". יש דברים שלא אומרים בוועידה של איפא"ק. וההבדל הזה מקפל אולי בתוכו את הסיפור כולו. 
 

גם אחרי סוף השבוע הזה בוושינגטון אין לנתניהו סיבה אמיתית לחשוש. גם אם תתקבל החלטת מועצת הביטחון, בתמיכת ממשל אובמה, היא לא תביא לשינוי המציאות בשטח. יש רק קלף אחד שמחזיקה ארה"ב ושבלעדיו אין לישראל קיום: שלושה מיליארד דולר של סיוע צבאי, ושיתוף הפעולה הביטחוני. הנשיא אובמה אמר השבוע קבל עם ומצלמה שבכל תסריט שלא יהיה, אין שום כוונה לגעת בקודש הקודשים הזה. עם כל היתר, יוכל נתניהו להסתדר.

מואב ורדי הוא הכתבהמדיני של חדשות ערוץ 10