לפני שנים אחדות, בנמל התעופה "שווכט" בוינה, בהמתיני לטיסה חזרה לישראל, נתקלתי בקבוצה שקטה של ישראלים וישראליות שעמדו גם הם לעלות על הטיסה הביתה. טווח הגילים שלהם היה מ־30 ועד 50 ומשהו. את מיעוטם הכרתי, היכרות שטחית. ידעתי שהם עובדים במוסדות של השירות הציבורי, במגוון של מקצועות מעניינים בתחומי הטכנולוגיה, ובכאלה שדורשים כישורים של עירנות וכושר אבחנה. הם היו לבושים במעילים צבעוניים ששיוו להם מראה של תיירים ששבו זה עתה מחופשת סקי.



בדיוק חזרתי מסיקור של עוד כינוס של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שמושבה בוינה, בנושא תוכנית הגרעין של איראן. במהלך כמה מנסיעותי לבירת אוסטריה לסיקור הנושא, התוודעתי לעומק ולהיקף המאמצים של קהילות המודיעין של מדינות מערביות לרגל אחר המשלחות האיראניות שהגיעו לשיחות ולדיונים, ואגב אורחא אולי גם לרגל אחד נגד השני.



מבחינה זו וינה הייתה אז ועודנה גם כיום זירה פורה לפעילות, שמזכירה את הסצינות מתוך "האדם השלישי", סרטו של אורסון וולס, על תככי ריגול ועולם תחתון בראשית ימיה של המלחמה הקרה.



לכן הידיעה שפורסמה השבוע ב"וול סטריט ג'ורנל", שלפיה ישראל ריגלה אחר שיחות הגרעין שמתנהלות זה כמה שנים בין חמש המעצמות (ארה"ב, רוסיה, סין, צרפת ובריטניה, שיחד עם גרמניה מכונות "קבוצת 5+1") לאיראן אינה מפתיעה. חלק מהשיחות התנהלו גם בוינה. מטרת המעצמות בשיחות היא למנוע מאיראן להרכיב נשק גרעיני. מטרת איראן היא להסיר מעליה, בתמורה לוויתורים ולצמצום התוכנית, את העיצומים הבינלאומיים המכבידים על כלכלתה. אתמול (חמישי) התחדשו השיחות, והן הגיעו לשלב קריטי, שבו יתברר עד סוף החודש אם הושג הסכם.



הפעילים ביותר בתחום הם ה־CIA וה־NSA (הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב, שמתמחה ביירוט, האזנה, פיצוח צפנים של טלפונים, פקסים ומחשבים). מחרים מחזיקים אחריהם הם קציני המודיעין של ה־MI6 הבריטי וה־BND הגרמני. גם הרוסים והסינים אינם טומנים ידם בצלחת. גם המודיעין האיראני פעיל ביותר, ולפי פרסומים זרים (כולל בספר של שותפי לכתיבה, דן רביב מ־CBS על קהילת המודיעין הישראלית) גם אנשי המוסד והמודיעין הישראלי השתתפו במשחק.




מטה הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב. צילום: רויטרס



במשחקי הריגול האלה מופעלים כל השיטות והאמצעים האנושיים והטכנולוגיים העומדים לרשות הצדדים. מעקבים, פריצות למשרדים, התקנת ציוד ציתות, חדירה למחשבים, השתלה של וירוסים ו"סוסים טרויאניים" שואבי מידע, האזנות לשיחות טלפון ויירוט פקסים. המטרה היא לגייס סוכנים מקרב אנשי המשלחת האיראנית, להשיג מידע על תוכנית הגרעין האיראנית ועל כוונותיה העתידיות של טהרן, לשתול מידע כוזב ולהפעיל כל אמצעי שישבש, יסכל ויפגע ביכולתה של איראן להרכיב נשק גרעיני.



דוגמה מרתקת למאמצים אלה מתנהלת לאחרונה בבית המשפט הפדרלי באלכסנדריה שבמדינת וירג'יניה בארה"ב. לפני כחודשיים הרשיע שם חבר המושבעים את ג'פרי סטרלינג בן ה־47, קצין ביון ב־CIA, בהדלפת מידע סודי על מבצע חשאי של סוכנות הביון המרכזית לעיתונאי ג'יימס ריזן מה"ניו יורק טיימס".



בשנת 2000 היה סטרלינג שותף סוד למאמצי ה־CIA לחדור ללב תוכנית הגרעין האיראנית, להשיג עליה מידע ולשבשה. במסגרת זו הוא היה מפעילו של מהנדס גרעין רוסי שכינויו היה "מרלין". כמה שנים קודם לכן היגר המהנדס לארה"ב ושם אותר וגויס על ידי ה־CIA . משימתו הייתה להזין את איראן במידע כוזב להרכבת ראש חץ גרעיני. תמורת שירותיו שילם ה־CIA למרלין 66 אלף דולר.



כחלק מהמבצע החשאי הכינו מדענים ממעבדות הגרעין הלאומיות של ארה"ב מסמך מפורט עם תרשימים ושרטוטים, שלכאורה נועד להסביר כיצד יש להכין "שרשרת פיצוץ" של נשק גרעיני. במסמך הושתלו בכוונה הנחיות שגויות. התקווה הייתה שכאשר יגיע המסמך לאיראנים, הם ייפלו במלכודת, יפעלו על פי ההנחיות, יתקשו להבין כיצד לחולל את שרשרת הפיצוץ ויבזבזו שנים רבות במאמצי סרק להרכיב נשק גרעיני.



"מרלין" נשלח לאוסטריה והונחה להעביר חלק מהמסמך עם פרטי הקשר שלו לנציגי איראן בוינה. התקווה הייתה שהאיראנים יבלעו את הפיתיון ויתקשרו אליו כדי לקבל את שאר המסמך. מרלין התקשה למצוא את כתובת השגרירות, וכשלבסוף הגיע לבניין וצלצל בדלת, איש לא פתח אותה. בלית ברירה הוא שלשל את המעטפה ובה המסמך ופרטיו. האיראנים מעולם לא התקשרו. המבצע נכשל ואולי אף פעל כבומרנג: אפשר שהאיראנים הסיקו מהחומר של מרלין את המסקנות ההפוכות - כיצד להימנע מטעויות ולהרכיב נשק גרעיני.



כך או כך, ריזן כלל את הסיפור על מרלין, גם אם לא מדויק במלואו, בספר שפרסם ב־2006. בעקבות זאת פתח ה־FBI בחקירה. ריזן עצמו הואשם בפגיעה בביטחון הלאומי, אך לאחרונה הוחלט שלא להעמידו לדין. לפי כתב האישום נגדו, סטרלינג - שמצא עצמו עוד קודם לכן מסוכסך עם מעסיקיו ב־CIA - החליט לנקום בארגון והדליף את הסיפור לריזן. לאחרונה כאמור הורשע, וגזר דינו יינתן בחודש הבא.



יש עוד דוגמאות. לפי ה"גרדיאן" הבריטי, בכמה הזדמנויות גילו המשתתפים בשיחות בוינה שיש שיבושים בקליטה של הטלפונים הניידים שלהם, בשל קרינה גבוהה שמקורה במכשירי האזנה ותמסורת. מחשש להאזנה, המשתתפים בשיחות הגרעין נמנעים מלשוחח מחדריהם במלון וגם לא מחדרי הדיונים. כדי להתקשר הם יוצאים לחצר. וכששרי החוץ של ארה"ב ואיראן צולמו צועדים על שפת אגם ז'נווה, יש להניח שעשו זאת כדי שיוכלו לשוחח בחשאי ולצמצם את סכנת ההאזנה.



ב"וול סטריט ג'ורנל" צוין כי במהלך השיחות המודיעין הישראלי ריגל ואסף מידע על נציגי המעצמות, כולל ארה"ב. על פי הידיעה, הבית הלבן למד על מבצע הריגול הישראלי דרך פעולות ריגול של המודיעין האמריקאי, שיירט תשדורות של פקידים ישראלים ששוחחו על המידע שהושג על שיחות הגרעין. במילים אחרות - גם המודיעין האמריקאי מרגל נגד ישראל. אם כן, מה הבעיה? האם מה שמותר לארה"ב לעשות אסור לישראל?



מה שמרגיז את הממשל האמריקאי יותר מעצם פעולות הריגול הוא השימוש לכאורה שעשתה ישראל במידע שהשיגה. לטענת העיתון, ממשלת נתניהו שיתפה במידע חברי קונגרס וגורמים נוספים בניסיון לסכל את כוונות אובמה להגיע להסכם עם איראן. "דבר אחד הוא שישראל וארה"ב מרגלות זו אחר זו, ודבר אחר הוא כשישראל גונבת סודות אמריקאיים ומציגה אותם למחוקקים אמריקאים כדי לערער את מדיניות הבית הלבן", ציטט העיתון פקיד אמריקאי בכיר שתודרך בעניין הריגול הישראלי.



משרד ראש הממשלה ושר החוץ אביגדור ליברמן הכחישו השבוע את הפרסום. לאמור, ישראל לא ריגלה אחר ארה"ב. ה"וול סטריט ג'ורנל" עצמו ציטט פקידים ישראלים שהסבירו כי למדו על התפתחות השיחות ממעקב אחר מנהיגי איראן, שעודכנו בהצעות שהגישו להם נציגי ארה"ב ואירופה. כלומר, ישראל ריגלה ואפשר להניח שממשיכה לרגל אחר איראן. אפשרות נוספת היא שהמידע הושג מריגול אחר אחת או יותר משאר המדינות המשתתפות בשיחות: הגרמנים, הצרפתים, הבריטים, הרוסים או הסינים.



כאמור, תוך ימים אחדים יתברר אם הסכם הביניים, שנמצא בתוקף זה כשנה וחצי, יומר בהסכם קבע. תכלית השיחות היא לצמצם את תוכנית הגרעין של איראן - בעיקר את יכולתה להעשיר אורניום - ולמנוע ממנה אפשרות להגיע ליכולת להרכיב נשק גרעיני. ישראל טוענת כי המתווה (בעיקר מספר הסרכזות ואיכותן שאיראן תורשה להחזיק) המתגבש הוא "הסכם רע", שיהפוך את איראן למדינת סף גרעינית ויאפשר לה לפרוץ לפצצה בפרק זמן קצר יחסית, בלי שניתן יהיה למנוע זאת ממנה אם תפר את ההסכם.



בעבר טענו בכירים ישראלים, כולל השר יובל שטייניץ האחראי על הנושא, כי ישראל "יודעת מה שהיא צריכה לדעת" בכל הקשור לשיחות. לפני כמה שבועות דווח כי ארה"ב הפסיקה לחלוק את המידע על השיחות עם ישראל כפי שעשתה עד אז, וזאת משום שלטענת הממשל ישראל משתמשת במידע זה כדי לפעול נגדו.



בשנה האחרונה הועלו בתקשורת האמריקאית טענות כי במשך שנים ישראל מרגלת אחר ארה"ב. ישראל מכחישה בתוקף את ההאשמות ואומרת כי מאז לכידתו של ג'ונתן פולארד יש הנחיה גורפת לכל גורמי הביון בישראל שלא לרגל נגד ארה"ב. זה נכון: ישראל אינה מרגלת נגד ארה"ב. נקודה.


ולכן אפשר להאמין לגרסת ישראל כי את המידע השיגה בלי לרגל אחר ידידותיה - כלומר כפי שציטט ה"וול סטריט ג'ורנל" - אלא מאיסוף מידע על איראן או ממקור אחר. גרסת ישראל בהחלט נשמעת סבירה.



מה גם שטכנולוגיות יירוט תקשורת טלפונים ומחשבים הן כה מתקדמות (כפי שלמדנו ממסכיו של אדוארד סנודן), שהן מאפשרות לסוכנויות ביון לרגל ממרחקים, בשלט רחוק, בלי להפר ריבונות וחוקים של מדינות אחרות. הדבר מקל על מראית העין ועל הטענה שאין מתבצעת פעולת ריגול במובן המסורתי, שבה מופרת הריבונות של מדינת היעד.



אך זה לא העיקר. המהות היא בעצם העובדה שהממשל מתדרך שוב ושוב עיתונאים כדי להשחיר את פניה של ממשלת ישראל, ומאשימה גם במעשים שפלים ובוגדניים כמו ריגול. המהות היא גם שאפילו עיתון שמרני, שמתנגד למדיניותו של אובמה ומביע שוב ושוב תמיכה בישראל, החליט לפרסם סיפור כזה (עוד לא נמצא עיתון או עיתונאי רציני שהיה מתעלם מכך). הדברים מעידים על כך שחוסר האמון בין נתניהו לאובמה ופקידיו, בעיקר בשל הסוגיה הפלסטינית, הוא כה עמוק וכנראה בלתי ניתן לגישור, וגורם לנזק חמור ביותר לאינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל.



מנבר, תיק סגור



וינה הייתה גם אחת מזירות הפעולה בשנות ה־90 של נחום מנבר. שם מצאו את מותם ב־1993 שני לוחמים של "כידון", יחידת המבצעים המיוחדים של המוסד. הם נהרגו בתאונת דרכים בליל חורף, כשהאופנוע שרכבו עליו התנגש במכונית. שני הלוחמים חזרו ממשימת מעקב אחר סגן שר ההגנה של איראן, ד"ר מג'יד עבספור, שעמד בראש תוכנית הנשק הכימי. עבספור נפגש קודם לכן עם מנבר.



מנבר, שהחל את עסקיו עם איראן במכירת נשק מפולין, הפך לספק החומרים והציוד לתוכנית הנשק הכימי שלה. מותם של הלוחמים במהלך פעילות מבצעית, גם אם בתאונה, השפיע מאוד על עמדתו של מי שהיה ראש המוסד באותה עת, שבתי שביט, שנקט עמדה תקיפה ביותר והיא שיש להעניש את מנבר במלוא חומרת הדין, והיה מהמתנגדים העזים ביותר במרוצת השנים לשחרורו המוקדם. לעומתו העיד ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא כי מנבר ראוי היה להשתחרר לאחר ריצוי שני שלישים, ושהעונש שהוטל עליו היה כבד מדי.



בכל זאת זכה מנבר ב־2011 לשחרור מוקדם. הוא ריצה כ־14 מ־16 שנות המאסר שגזרו עליו בתי המשפט, שמצאו אותו אשם בעבירות חמורות של ריגול, מגעים עם סוכנים זרים ובגידה. המעשה של מנבר היה ראוי לכל גינוי והעונש שהושת עליו מוצדק. טענתו כי סבר שהכימיקלים והדשנים שמכר לאיראן היו מיועדים לחקלאות ולא לייצור נשק כימי הייתה היתממות.




רשאי לצאת מהארץ. נחום מנבר בעת שחרור ב-2011. צילום: יוסי זליגר, פלאש 90



בשנתיים האחרונות היה מנבר משוחרר בתנאים מגבילים, מעבר לתקופת העונש. בין השאר הסכים שלא לצאת לחוץ לארץ. החודש הסתיימו ההגבלות, ומנבר הוא אדם חופשי שיכול גם לצאת מגבולות ישראל. ובכוונתו גם לעשות זאת לצורך עסקיו. בתקופת החופש המוגבל שלו הוא חזר לעסקים, והוא פעיל בתחום הסחר בנפט גולמי. אפשר להעריך שהוא נותר איש אמיד, מרווחים של עשרות מיליוני דולרים שעשה בעסקיו עם איראן.



במקביל הוא מנהל משפט בצרפת נגד גרושתו פרנסין. לטענתו, בעת שריצה את עונשו מכרה בסכום של 12 מיליון יורו את הבית המפואר שהיה בבעלותו בכפר הציורי סנט פול, לא הרחק מהעיר ניס, ושלשלה את הכסף לכיסה. בזמנו שמעתי מפרנסין טענות הפוכות נגד בעלה. היא האשימה אותו בכך שהעלים את כספה.



בשנים שעשה בכלא כתב מנבר אלפי עמודים שבהם גולל את גרסתו לפרשה ואת מה שהוא טוען שהוא "הסיפור האמיתי". כמה הוצאות ספרים גילו עניין בכתב היד, אך ידידיו מייעצים לו שלא לפרסם את גרסתו ולהתרחק מהתקשורת ומהפרסום, שעלולים שוב להעמידו בשיח הציבורי באור שלילי ובאופן שנוי במחלוקת.