זה עשרה ימים, מאז הבזיק ברק תוצאות האמת, אנחנו לא מפסיקים לשמוע על השבט הלבן המסתורי, ששוכן לו אי שם במישורי מדינת תל אביב. הנאמן האחרון שנותר למפלגות השמאל. אנתרופולוגים רבים ממלאים את החלל התקשורתי באין סוף תצפיות ואבחנות על הרגלי הקינון, הרבייה וההצבעה של השבט הזה. שלא לדבר על ההשוואות שנערכות בינו לבין שבטים יריבים: שבט הפריפריה, שבט שחורי המגבעות, שבט בעלי הכיפות ודומיהם.

לפי התצפיות לא מדובר בסתם שבטים, אלא בעמים אחרים. עמים שהשנאה יוקדת בהם, בעיקר כאשר כוהני התרבות של צחורי השיער מאחלים לנאנדרתלים מנשקי הקמעות מהשבטים השכנים שיתפגרו מיד. 
 
דימוי השבט הלבן אינו חדש. הוא רק נרדם מדי פעם וצץ בעונות שבהן גובר מדד השנאה הלאומי. בעבר שאלתי את עצמי לאיזה שבט אני שייך, ולא בדיוק מצאתי תשובה. אני לא מתחבר להגדרות של אף אחד מהשבטים, אם כי ברור, לפי נטיית ההצבעה הפגומה שלי, שאני בהחלט לא חלק מהלבנים. אז מי הם הבהירים האלו ומה מייחד אותם? 
 
עם השנים גיליתי לתדהמתי שחלק ניכר מהחברים, הקולגות, הלקוחות ואפילו קרובי המשפחה שלי משויכים על ידי קובעי העתים לשבט הזה. זה די מוזר כי החברים והמכרים שלי - אלו מהשבט - הם בדרך כלל אנשים חביבים ומשכילים. לאורך השנים עברנו הרבה דברים ביחד: התחנכנו בבית ספר ובצופים, היינו יחד בצבא, למדנו באוניברסיטה, עבדנו שכם אל שכם, גידלנו ילדים. אנחנו משתתפים בשמחות הדדיות, מבקרים בבתים, מטיילים. רבים מהחברים האלו שלי, לבני הפיגמנטים, הם מלומדים. רופאים, פסיכולוגים, עורכי דין ומרצים. מה נגיד - אינטליגנטים. 
 

בדור האחרון עברנו יחד תהפוכות מטלטלות. זה התחיל בקיץ 1993, שבסופו נחתם על מדשאת הבית הלבן ההסכם ההוא. היינו אז במחלוקת עמוקה, מטלטלת, כשחלק מהחברים שלי רצו לתת צ'אנס לשלום. עברו כמה שנים וכולם הודו שצדקתי כשקלקלתי להם אז את המסיבה. עברו עוד כמה שנים והגיע המעשה המכונה "התנתקות". שוב היו ביניהם כאלו שקיוו כי הנסיגה עד לקיבוצי עוטף עזה תוציא את האנרגיות השליליות מהערבים והשלווה תנחת עלינו.
 
מהר מאוד התברר מה באמת נוחת עלינו, ומאז נגמרו בינינו המחלוקות הגדולות. במפגשים, בין כוסית יין לביס התורן, בין שיחות על הילדים והעבודה, יישרנו קו. אף אחד לא חזר לומר לי שיש עם מי לדבר. קודם ערפאת, אחר כך חמאס ועכשיו דאע"ש. רוב החברים שלי כבר לא משלים את עצמם שהשלום דופק בדלת. השיא הגיע בקיץ האחרון, כשירו עלינו טילים ממחוזות הניתוק של אריאל שרון. הרגשנו כל כך ביחד, כל כך מבינים זה את זה, ללא אשליות. 
 
אבל אז הגיע מסע ההסתה של הבחירות האחרונות, שבו בנימין נתניהו הפך שוב לראש השבט היריב והוכתר רשמית לנהנתן מטורף וסרבן שלום. החברים שלי התלבטו, וביום שלישי שעבר שמו בקלפי פתקי הצבעה ליצחק הרצוג, לזהבה גלאון או ליאיר לפיד. קול הקדומים של השבט בקע ממרחקים והנחה את ידם אל הפתק הנכון.
 
אפשר להבין למה הם לא הצביעו עבור נתניהו, אבל קשה להסביר במונחים של היגיון את העובדה שהם בחרו שוב במי שמכר להם את אותה סחורה פגומה וכוזבת. החברים שלי, כידוע, הם אנשים משכילים ואינטליגנטים. כאלו שיודעים לנתח נתונים ולהסיק מסקנות.  
 
השבט אמר את דברו 


מה ההבדל בינם לבין חובשי המגבעות השחורות או מנשקי הקמעות, אלו שנשמעים לקול האדמו"ר או השרלטן הקדוש האחר? באמת קשה לומר. איפה הם כל האנשים החושבים, היכן הם מאפסנים את האינטלקט כשהם נכנסים לקלפי? ומה נאמר, רובם באמת עלא כיפאק: ציונים, שירתו בצבא ומשלמים הרבה מסים. הדבר האחרון שאפשר לומר עליהם הוא שהם טיפשים, אבל הם מצביעים כמו אידיוטים, כמו שבט. 
 
הפעם הראשונה שבה נתקלתי בנוהלי השבט היה באוניברסיטה, מיד אחרי הצבא. רוב החבר'ה שלי השילו את המדים ללא דעה מגובשת, אבל אז הם נפגשו עם המרצים שלהם, הקשיבו לזמרים של השבט ושתו בצמא את ניתוחי הפרשנים בטלוויזיה. כך הם הגיעו להארה והתחברו למושאי ההשתייכות שלהם. הם פשוט קבעו שיש להם דעה לפי מובילי העדר. רבים מהם המשיכו לתארים וחלק כבר מרצים ותיקים באוניברסיטאות, אבל לחשוב לבד הם לא מעזים. בסוף, לפני הכניסה לקלפי, הם משגרים את המחשבה העצמאית לענן, כי אחרי הכל, השבט אמר את דברו.  
 
התופעה הזו מדכדכת. היא מקטינה את האמון בתבוניות של הגניוס היהודי ובגזע האנושי כולו, כי מתברר שרובנו, כמו כבשים, מתיישרים לפי המשכוכית. אבל המגמה הופכת למסוכנת כאשר מגיעה עת השטנה, כשמגיחים מהמרתפים כל מחרחרי הריב של השבט. מאלונה קמחי ועד יהושע סובול, מיהונתן גפן ועד יאיר גרבוז. כולם אנשים תרבותיים ומערביים מאוד. כולם מרססים נהי, גידופים והסתה. כולם מנסים להוציא אותי ואת כל מי שלא חושב כמותם אל מחוץ לגדר. דמוקרטים שכמותם. שוללים מהאחרים צלם אנוש ואת הזכות לקבוע את עתידנו. 
 
ובמקביל, כלי התקשורת - תופי הטם־טם של השבט - לא פוסקים לרגע ממלאכת התרעלה. זו שהגיעה לשיאה במערכת הבחירות. עכשיו, אחרי שנספרו הקלפיות והתבררה המפלה, הם מעצימים את העימות מול הממשל העוין של ברק אובמה. עושים הכל כדי להבאיש את ריח הממשלה החדשה, עוד לפני שזו באה לעולם. מסיתים ומדיחים.
 
דווקא בעתות שכאלו חייבים כל החברים הלבנים שלי, יחד עם בני הכתות המדומות האחרות, להפסיק מיד את משחק השבטים. כי הם לא באמת קיימים, ומרוץ השנאה הזה עלול לעלות לכולנו ביוקר, בייחוד בסביבה הסימפתית שבה אנחנו מתגוררים. 
 
מה גם שעמוק בפנים מרבית החברים שלי, אלו שהצביעו למפלגות השמאל, יודעים שאין בינינו מחלוקת אמיתית בתחום המדיני. גם הם מסכימים שפשוט אין עם מי לדבר בצד השני. כל יתר הוויכוחים הוכרעו עד הפעם הבאה בבחירות. לכן חייבים לתת צ'אנס לממשלה החדשה, שאולי תצליח לשפר לכולנו את החיים ולעצור את קרב השבטים.