1 מה שהחל אצל אנשי שמאל בשולי השוליים של הסקאלה הפוליטית שלנו, הגיע השבוע אל מי שלפחות לפי התפקיד שמילא עד לאחרונה הוא המיינסטרים של המיינסטרים. "אני בעד שלימודי הנכבה יהיו לכל התלמידים בישראל", אמר לפני כמה ימים שר החינוך לשעבר שי פירון, "אינני חושב שתלמיד יכול להגיע לתוך מערכת החינוך הישראלית, בזמן של־20% מהתלמידים יש אתוס, סיפור מסוים, והוא לא יודע את הסיפור". 



"אנחנו לא יכולים להחניק את הסיפור", הוסיף עוד, "...כשלומדים על מה שקרה ב־ 48', מספרים גם את הסיפור הזה". אפשר היה לעבור על האמירה הזו של פירון ולדלג עליה. להעיר שטוב שהאיש כבר איננו אחראי לחינוך ילדינו, ולנוע הלאה. אבל זו תהיה טעות. כי בגישה המסוכנת הזו של פירון, צריך להילחם ובכל העוצמה. 
 
משום שמערכת החינוך איננה פסטיבל מספרי סיפורים, שבה מקבל כל אחד את הזמן שלו כדי להציג את מה שיש לו בפני קהל המאזינים. משום שבכל מה שקשור לשאלות היסוד של האומה, מערכת חינוך צריכה להסביר לתלמידים באופן חד וברור מה עמדתה ועל מה היא מתבססת, בלי גמגום ובלי היסוס. 
 

סוגיית "הנכבה" איננה עוד סוגיה ברשימת הנושאים לשיחה בכיתה. הייתה או לא הייתה "נכבה", זה לא דיון שדומה לדיון שבודק מה טוב יותר, מע"מ אפס או מחיר מטרה. לתת לנרטיב של "הנכבה" מקום בכיתה הישראלית, זה להגיד שהתפיסה הגורסת שאין לנו מה לעשות פה כי כל קיומנו כאן הוא בגניבה, בחמס ובעוול, היא תפיסה שצריכה להישמע. 
 
לטובת מי ששכח, כדאי להזכיר שב־1948 קמו עלינו הערבים, שסירבו לקבל את החלטת החלוקה, וניסו להכריע ולהכניע את הציונות. כדאי לא לשכוח שב־48' ביקשו הערבים להשמיד, להרוג ולאבד את יהודי הארץ הזו, חלקם הגדול מי שניצלו מציפורני החיה הנאצית רק שלוש שנים קודם לכן. ומי שמבקש שמערכת החינוך תאפשר דריסת רגל לנרטיב שאומר שמדינת ישראל היא אסון, שגרמנו לערבים "שואה", שנישלנו אותם מאדמתם ושעשינו בהם טיהור אתני, מעיד על עצמו שאיבד לחלוטין את הדרך.
 
חמור מכך, ללמד את נרטיב הנכבה לצד הנרטיב שלנו זה להגיד שאין טוב ורע, אין אמת ושקר, הכל תלוי בנקודת המבט, וכל נקודות המבט לגיטימיות. יש אמת שלנו ואמת של מי שניסו להשמיד אותנו, יש נרטיב לנאנסת ונרטיב לאנס, יש נרטיב לנרצח ונרטיב לרוצח. ובעצם, למה לעצור שם? אמא שלי מופיעה מדי יום השואה בבית ספר כדי לספר לדור הצעיר כיצד שלח אותה מנגלה לצד אחד, ואת הוריה ואחותה אל המשרפות שבצד השני. וכששמעתי השבוע את פירון מדבר, שאלתי את עצמי מדוע שלא נשמיע לילדים גם את הצד השני. יש נרטיב שלנו, ויש נרטיב של הנאצים. ישמעו התלמידים וישפטו. למה להאכיל אותם בכפית? 
 
לפני כמה שנים התנהל כאן במלוא עוזו הוויכוח סביב "להיות אזרחים בישראל", הספר המרכזי ללימוד אזרחות, שחלקים ממנו נראו כאילו נכתבו על ידי ועדת המעקב של ערביי ישראל. הספר לימד את ילדינו כיצד מנהלת ישראל "מדיניות של אפליה ממוסדת" כלפי אזרחיה הערבים, בין השאר באמצעות חוק השבות "המאפשר רק ליהודים לעלות לארץ ולקבל מיידית אזרחות ישראלית", וכיצד היא מפלה אותם לרעה כשהיא לא מאפשרת להם להתגייס לצה"ל. 
כמעט במקביל התנהל ויכוח סביב דרישה של מחנכים לאשר להם ללמד אזרחות מספר אחר, "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר: פלסטינים וישראלים", שמו.

מדובר בספר שמציג זה מול זה שני סיפורים, "הנרטיב הישראלי" מול "הנרטיב הפלסטיני", ומשאיר ביניהם שורות ריקות על מנת שהתלמידים יוכלו להתייחס לנרטיב שמדבר אליהם יותר. הנרטיב הישראלי, אגב, מספר שם על מעשי שוד ואונס שביצעו לוחמים יהודים במהלך מלחמת העצמאות. ובפרק העוסק בירושלים הוא מלמד שדוד המלך כבש אותה מ"הערבים היבוסים". 
 
משרד החינוך לא צריך להתבייש להציג עמדה. עמדה ברורה שאומרת שאלמלא ניצחנו במלחמה ההיא ואלמלא אותה "נכבה", לא היינו נמצאים כאן היום כדי לנהל את הדיון הזה. 
 
ואם מערכת החינוך, ששי פירון עמד בראשה, מאפשרת לבתי ספר ערבים שממומנים על ידי המדינה, לציין את האסון שקרה להם עם הקמתה, משהו פה דפוק מהיסוד. ואם המדינה מממנת מוסדות תרבות ציבוריים ומגמגמת כשהם מארגנים פסטיבלים שבהם מספרים שישראל הוקמה בחטא הנישול והאונס והטיהור האתני, יש פה בעיה עמוקה. 
 
מי שמחפש את שורש הבעיה אצל פירון, ימצא אותה אולי בהמלצה שלו ללמד, במקביל, גם את הנכבה וגם את הנרטיב של המתנחלים. כי גם מי שחושב שמפעל ההתנחלות הוא שיגעון פרטי של הזמבישים, צריך להבין שההצדקה לקיומה של מדינת ישראל, מאז הקמתה, היא הסיפור של בן־גוריון וגולדה ורבין ובגין. של כל הציונות והציונים כולם. 
2 הבעיה הכי גדולה בתקשורת מוטה פוליטית לא קשורה דווקא לשאלה מה אומר או לא אומר הפרשן שבאולפן. הבעיה הכי גדולה קשורה בסידור הליינאפ. ביכולת לקבוע מה מעניין ומה לא, במה נעסוק היום ובמה נימנע מלעסוק, על מה מתאים לנו פוליטית לדבר ועל מה עדיף לשתוק.
 
קחו לדוגמה את הכתבה ששידר מתן חודורוב בחדשות 10 לפני כשבועיים. חודורוב סיפר על התוכנית להקים עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב, וניסה לשכנע את הצופים שמדובר בתוכנית רעה. לא רעה, איומה ונוראה.

"העלות לקופה מגיעה לפחות למאות מיליוני שקלים. אז למי בוער להקים יישובים חדשים בנגב, ואיך זה קשור למתח בין הממשלה לבדואים", שאל. שוב ושוב ראינו מספרים גדולים על המסך, שוב ושוב למדנו שלהקים יישובים יהודיים זה סיפור שעולה הרבה. "המדינה מתכננת להשקיע בהרפתקה הזו את הכסף של כולנו", איים חודורוב. "היישובים האלה מטילים עומס כלכלי על המדינה", השלים אותו המומחה שהביא. 
 
"בית בודד ביישוב חדש יעלה למדינה 360 אלף שקל", פירט הכתב הכלכלי, כדי שנדע במה דברים אמורים, "כשמוסיפים את עלות המים, החשמל וקבלני הבנייה, האומדן למחיר מתקרב כבר ל־1.4 מיליון שקל... השאלה היא למה צריך גשם של יישובים חדשים". ורק כדי להדגיש, עבור מי שבמקרה עדיין לא הבין עד כמה תשאיר התוכנית הזו את כולנו עם כיסים ריקים, הגיעה השורה התחתונה. "במקום להשקיע ביישובים האלה (ערד, דימונה וב"ש - ק"ל) בממשלה ישפכו מיליארדים על היישובים החדשים... במגלומניה של תוכנית יישוב הנגב, עלול להיקבר הכסף של כולנו".
 
חודורוב ראיין לכתבה נציגי ארגונים ירוקים שמתנגדים עקרונית להקמת יישובים יהודיים חדשים, בטענה שלטובת הטבע נכון יותר להרחיב את היישובים הקיימים, אבל שכח לשאול אותם איך זה ייתכן, אם כך, שכשמדובר בבדואים הם דווקא תומכים בהקמת הרבה יישובים חדשים. האם לא כדאי, לטובת התפיסה הירוקה, שגם הבדואים ירחיבו את רהט במקום להתיישב על עוד ועוד שטחים? 
 
כך או כך, אחרי ששמעתי את חודורוב מספר עשר פעמים שיישובים יהודיים חדשים עולים מאות מיליונים, הלכתי לבדוק כמה תעלה לנו הקמתם של היישובים הבדואיים החדשים. קחו לדוגמה את ביר הדאג', ההולך ומוקם באזור המועצה האזורית רמת נגב. לאחרונה התגלגל לידי תיק השיווק של היישוב, המראה בחישובים מפורטים וטבלאות מסודרות כמה כסף יעלה למשלם המסים כל שלב בפיתוחו. 
 

הסדרת הפזורה הבדואית עולה למשלם המיסים הישראלי הרבה יותר מהקמת יישובים יהודים חדשים. צילום: פלאש 90

 
תחזיקו חזק. תשתיות שלב א' בלבד, שלב שמהווה רק כשליש מהיישוב המתוכנן וכולל 306 מגרשים, יעלו 105 מיליוני שקלים. מה זה אומר תשתיות? כבישים, מדרכות, חשמל, מים וביוב. זהו. לא כולל בתי ספר, לא כולל מוסדות ציבור, לא כולל פיתוח נופי, לא כולל שלב ב' שבו נצטרך לשלם על תשתיות לעוד 591 מגרשים, כמעט כפול מהשלב הנוכחי. רגע, תוסיפו לזה את העובדה שהבדואים מקבלים את המגרשים חינם אין כסף מהמדינה. תוסיפו לזה עוד 150 אלף שקל שהמדינה תעניק לכל בית אב על נכונותו להצטרף למיזם, והנה קיבלתם עוד 134 מיליון שקל שירדו למשלם המסים מהחשבון.
 
עכשיו, כשאנחנו מתקרבים לחצי מיליארד, כדאי לזכור שמדובר ביישוב אחד בלבד. רוצים להעריך כמה זה יעלה בסך הכל? תוסיפו לביר הדאג' גם את תראבין שכבר נבנה לפניו, ואת אל־הוואשלה ואל־סייד ורמת ציפורים ורחמה ואום בטין ואבו תלול ואבו קרינאת ומולדה שעוד אמורים להיבנות, ותזמינו את מתן חודורוב לעשות חשבון. אה, רגע, כל זה עוד לפני שהמדינה התמודדה עם עוד כמה עשרות יישובים שהבדואים דורשים להקים. כשתשמעו שערוץ 10 עוסק בעניין הבדואים ומדבר על זה ש"הממשלה שופכת מיליארדים על היישובים החדשים", ועל זה ש"במגלומניה של תוכנית יישוב הנגב, עלול להיקבר הכסף של כולנו", תרימו טלפון.
בניגוד לנשיא המדינה, לנשיא ארה"ב ולתקשורת הישראלית, לי לא הייתה בעיה עם הקריאה של בנימין נתניהו ביום הבחירות לבוא להצביע כי הערבים נוהרים אל הקלפיות. אני מסכים שאפשר היה לנסח את זה באופן רך יותר, אבל זה לא העניין. העניין הוא שהמפלגה שבה בחר רוב ענק של הציבור הערבי היא מפלגה שראוי שראש הממשלה יזהיר מפניה.
 
כי בניגוד לגרסה המרוככת שניסתה התקשורת לצייר לאיימן עודה, המפלגה שלו היא לא הסבתא, היא הזאב. זו מפלגה שרוב חבריה רואים בהקמת מדינת ישראל אסון. זו מפלגה שהעומד בראשה לא הצליח לשלול, כשנתבקש, את הטענה שחיילי צה"ל הם טרוריסטים.

זו מפלגה שבה חברים חנין זועבי מהמרמרה ואחמד טיבי, ששימש יד ימינו של רוצח היהודים יאסר ערפאת. זו מפלגה שאחד מבכיריה הסביר שדאע"ש למד את שיטות הרצח והאונס שלו מהתנועה הציונית ושחמאס איננו ארגון טרור אלא תנועה לגיטימית. שי פירון אולי מעדיף ללמד את הנרטיב שלהם, אני מעדיף להזהיר את הציבור מפניהם.
 
וכשהנשיא ראובן ריבלין עוקץ את נתניהו ואומר ש"מי שמפחד מפתקים יקבל אבנים", הוא נותן תעודת הכשר לטרור שיבוא מחר וגם לזה שהיה אתמול. לא השנאה ליהודים ולא ההזדהות עם האויב יהיו אחראים למותה של אדל ביטון הבאה, יסבירו לנו, בנימין נתניהו יהיה אחראי לזה. הנה, אפילו הנשיא ריבלין אמר. תודה, אדוני הנשיא.  
הפסטיבל התקשורתי שהתנהל השבוע סביב "תקיפת" אחינועם ניני היה הזוי עד כדי טירוף. ניני, שלפי הגרסה שלה נתקלה בשדה התעופה בשני אנשים שכינו אותה "עוכרת ישראל" ואמרו לה שצריך לטפל בה כמו ביהונתן גפן, הפכה בתוך רגע לניצולת פיגוע טרור. גלי צה"ל נשמעו בבוקר כאילו רבין נרצח שוב. בטלוויזיה רצו על המסך הבטחות ל"תגובה ראשונה של אחינועם ניני לאיומים על חייה", יחד עם "ניני הותקפה בשדה התעופה".
 
אם אכניס אתכם לתיבת הדואר האלקטרוני שלי או לדף הפייסבוק שלי, ויש להניח שגם של כותבים רבים כמוני, תגלו שמחמאות מהסוג הזה נופלות עלינו אחת ל־40 דקות. אם ניני הצליחה לקבל על הקשקוש הזה הופעה בחדשות 2, אני לפי הפרופורציה הזו יכול להקים אוהל באולפן של יונית לוי. 
 
אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לשאול כמה שאלות על חופש הביטוי וגבולותיו. אני רוצה להבין, לדוגמה, למה לאחינועם ניני מותר להיפגש עם אבו מאזן, זה שמשלם משכורות חודשיות לרוצחי יהודים, לעודד אותו ולהצהיר שהוא איש של שלום, אבל לי אסור לקרוא לעברה "עוכרת ישראל"? מי החליט שלה מותר לקרוא לעמיר בניון ולאריאל זילבר "גזענים" ולאנשים אחרים אסור להטיח דברים דומים כלפיה? 
 
ולמה "עוכרת ישראל" זה אסור אבל לקרוא מעל הבמה "להעיף את ביבי קיבינימט", כמו שקרא אביב גפן, זה מותר? ולמה הקריאה הזו, של איש אלמוני בשדה התעופה, זכתה לתשומת לב גדולה פי מיליון מתשומת הלב שלה זכתה הסופרת ואשת מרצ אלונה קמחי, שהמליצה לרצוח את הסופר טוביה טננבום ואפילו הזכירה "יש לי כמה ידידים בלוד שישמחו לעשות את העבודה השחורה וסאלאמאת בחולות של ראשון".

ומה עם משה איבגי, שאמר שהיה צריך להילחם במתנחלים "כמו באויב הכי גדול שלנו"? כמה הלם ותדהמה שמעתם בעקבות האמירות הללו? כמה זמן שידור הן קיבלו? מי, לעזאזל, קובע ממה מזדעזעים כאן וממה לא? 
בשבוע שעבר כתבתי כאן שאחד הלקחים שהתקשורת צריכה להפיק ממערכת הבחירות חייב לקחת אותה למקום של גיוון גדול יותר, ושל שילוב אנשים מצבעים שונים, ממקומות שונים ומדעות פוליטיות שונות. הטור עורר ויכוח גדול. ביום ראשון צייצה עורכת המגזין "שישי" בערוץ 10, טלי בן עובדיה, בחשבון הטוויטר שלה: "אבישי, רועי, ברוכי, צביקה ורוזנר, מהיום נא לבוא לעבודה עם כיפות לבנות. בין המשפטים נודה לכם אם תגידו בעזרת השם. רק שלא נישאר במחוזות ההזיה".
 
הניסיון הזה להוכיח איזון וגיוון באמצעות ספירת כיפות, הוא ניסיון מביך. הוא מביך במיוחד כשמביאים בחשבון שכל חבורת חובשי הכיפה שמנתה בן עובדיה הם כאלה שאינם מבטאים על המסך את עמדותיהם הפוליטיות, ואינם נמצאים במקום שקובע את הקו הפוליטי של הערוץ. לא אבישי בן חיים, לא רועי שרון, לא ברוך קרא, לא צבי יחזקאלי, לא ישראל רוזנר. אבל מכיוון שהם חובשי כיפה ושומרי שבת, אספר כאן לטובתם מה הם הפסידו בשישי שעבר, כשעשו קידוש ולא ראו את התוכנית שעורכת בן עובדיה. 
 
ניב גלבוע ישב שם לשיחה של שבע דקות עם  "פרלמנט הילדים", קבוצה של שישה בני 8־9, שליוותה את מערכת הבחירות והביעה את דעתה בנושאים שונים. לזכותה של בן עובדיה ייאמר שהיא הצליחה לארוז בתוך שבע הדקות הללו את כל ההוכחות הדרושות לניתוק של הערוץ שלה מההוויה הישראלית במערכת הבחירות הזו. 
 
כשניב גלבוע שאל את הילדים "מי רצה שבוז'י יהיה ראש הממשלה", הרימו את היד חמישה מתוך שישה. כשהם הסבירו שלדעתם ראש הממשלה צריך לעזור לציבור וגלבוע ביקש לדעת "האם ביבי עזר", השיבה המקהלה ב"לא" גדול.

יואב הקטן הסביר שהאמירה של נתניהו על הערבים ביום הבחירות הייתה גזענית. טל סיפרה שהופתעה מתוצאות הבחירות ומהניצחון של נתניהו "כי כל הזמן אנשים מתלוננים ואומרים שהוא לא עשה כלום". נדב המתולתל הסביר ש"לא רק אני רציתי להחליף אותו, עוד הרבה אנשים בעולם", וגם היה לו הסבר איך למרות זאת הוא ניצח. "בכוחות ההיפנוזה... הוא מהפנט אותם שיצביעו לו, ויש אנשים שפשוט מתמכרים כמו סמים אליו". 
 
אה, והיה ילד שהביע דאגה מכך ש"ביבי יעשה ממשלה רק של דתיים ושל ימניים", והייתה נרדה, שנשאלה מה הייתה עושה לו הייתה נבחרת לראשת ממשלה, והשיבה שהייתה חוצה את המדינה "חצי לערבים וחצי לנו". משהו בפרלמנט הילדים הזכיר מאוד את פרלמנט המבוגרים באולפן עצמו. אותן דעות, אותן השקפות, אותו גיוון חסר.