אם ההדלפות מדויקות, אין ספק שההסכם המיועד להיחתם בין המעצמות בראשות ארה"ב לבין איראן הוא מה שמכונה "הסכם רע". על זה יכולים להסכים כמעט כל הפוליטיקאים בישראל. זו אינה המצאה של בנימין נתניהו. המחלוקת ניטשת על הדרך שבה צריך היה להיאבק בהסכם הזה (עוד נחזור אליה). 

ההסכם הזה מלא חורים, מקורו בנאיביות מטופשת במיוחד של העולם החופשי (ובעיקר אובמה) ובאי רצון אמיתי להתמודד עם הבעיה. יחד עם זאת, אסור לשכוח: גם ביום שאחרי חתימתו של ההסכם הזה, תזרח השמש. איראן תיבלם על סף הפצצה, תורחק ממנה לטווח של תשעה חודשים עד שנה, וכדאי לאפסן את נבואות החורבן האפוקליפטיות להזדמנויות אחרות.

אם אכן כל זה יקרה, ימצא נתניהו את עצמו במצב מוזר. אחרי שהפחיד אותנו במשך שנות דור מהקטסטרופה הסופנית שתהיה כאן כשדבר כזה יקרה, הנה הוא קורה, ובאותה שנייה ממש הוא ייאלץ להתחיל להרגיע אותנו. אחרת, יישאר כאן לבד. בואו נראה אם הוא טוב בהרגעה, כמו שהוא טוב בהליכת אימים.
 
נכון לשעת כתיבת הדברים האלה, עוד אין הסכם. מצד שני, יכול להיות שעד שהמאמר הזה יירד לדפוס, יהיה הסכם. ויכול להיות שלא. הצדדים מדברים עכשיו על "הסכם מסגרת". זה לא הדבר האמיתי, זו סוג של הצהרת כוונות לקראת הדבר האמיתי. בפעם האחרונה שדובר על הסכם מסגרת היינו אנחנו אחד הצדדים שאמורים לחתום עליו, יחד עם הפלסטינים. איך זה נגמר, כולם יודעים.

ג'ון קרי, אותו ג'ון קרי, התרוצץ אנה ואנה בין בירות האזור, וברגע האחרון, אחרי שהמסמך כבר היה מנוסח, מתוקן, מסויג ומעודכן, החליט לוותר. האם זה יכול לקרות גם הפעם? קשה להניח. ישראל והפלסטינים יכולים להתבשל אלה במיץ המרה הרותח של אלה. איראן זה דבר הרבה יותר מסובך, רגיש ונפיץ. יש יותר מדי אינטרסים שחותרים להשגת הסכם, ופחות מדי אנרגיה שמחויבת לבלימתו. לאנרגיה הזו עוד נחזור.
 

דבר אחד בטוח: מדינה בסדר גודל של איראן, מעצמה אזורית אדירה עם שטח גדול, אוכלוסייה עצומה ורזרבות נפט אינסופיות, תגיע ליכולת גרעינית אם היא תקבל החלטה להגיע ליכולת גרעינית. אי אפשר למנוע את זה ממנה. זה יכול לקחת יותר זמן, לעלות יותר כסף ודם, אבל זה יקרה. להערכה הזו שותפים כולם, כולל כולם. מנשיא ארה"ב דרך אחרון הדסקאים במוסד. גם אם הייתה ישראל תוקפת באיראן, זה היה בסך הכל מעכב אותה בשנתיים-שלוש, ואולי מדרבן אותה יותר לפרוץ לפצצה. השאלה היא מהם סדרי העדיפויות, מהן החלופות, עד כמה מוכנים הצדדים לשלם ולהקריב כדי להשיג את מטרתם (צד אחד: הגעה לגרעין. צד שני: מניעת גרעין).
 
אל רגע האמת הזה אמור היה ראש ממשלת ישראל להגיע במצב אחר לחלוטין. אם רגע האמת הזה הוא באמת כל כך גורלי, היסטורי ומכונן, היה צריך להתכונן לקראתו שנים. היה צריך להפוך לאדם המקובל והאמין ביותר בעולם. היה צריך לסלול מסילות לכל בירות אירופה, להפוך לבן בית בחדר הסגלגל, לייצר יחסי אמון אישיים עם כל מנהיג נאור באשר הוא. מה שבנימין נתניהו עשה, זה בדיוק הפוך. הוא הפך את עצמו למנהיג שאיש לא מאמין למילה היוצאת מפיו (כפי שבא לידי ביטוי באותה שיחה בלתי נשכחת בין אובמה לסרקוזי).
 הוא מיצה ואיבד את האשראי הבינלאומי שלו באירופה ובאמריקה. הוא נתפס כמנהיג קיצוני, מחרחר מדנים, שאינו דבק בדרך השלום ומעוניין בעיקר בהישרדות פוליטית. במצב הזה, הוא ניגש להשפיע על המעצמות. עדיף שלא היה ניגש.
 
נאומו של נתניהו בקונגרס הזיז את העניין האיראני שניים־שלושה מקומות בסדר היום התקשורתי והציבורי, אבל בשורה התחתונה קשה להאמין שהוא יגרום להליכה של הקונגרס נגד הנשיא. זה לא יקרה. ולכן, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם הסכם רע עם איראן, ויחסים רעים עם ארה"ב. דווקא מהעניין האיראני הזה, עלולה או עשויה להיוולד ממשלת האחדות המדוברת.

נכון, ברגע זה אין מגעים והכל זה ספינים ותרחישי פרשנים וכו' וכו', אבל אם אכן תהיה חתימה בימים הקרובים, ואם אכן יחליט נתניהו שנמאס לו מהסחטנים הקבועים שלו מימין, הוא יוכל לנצל את ההסכם הרע כהרמה להנחתה, לקרוא ליצחק הרצוג ולהגיד לו שבימים טרופים אלה, כשעתיד העם היהודי כולו מונח מפרפר על כף המאזניים, אין ברירה אלא לשלב ידיים ולשכוח את המחלוקות הישנות ואת כל הג'אז הגרעיני הזה. הסיכוי שזה יקרה? נמוך מאוד, אבל קיים. ואז, כשנדע שבהגה המדינה מחזיקות במשותף שתי זוגות הידיים של מנהיגי שתי המפלגות הגדולות, נוכל סוף סוף לישון בשקט.