את חיים טופול פגשתי לפני שנים ספורות בביתו. טופול, כך נדמה היה, כבר ראה הכל: מ״איי לייק מייק״ של פיטר פריי ב־1961, דרך ״כנר על הגג״, ״סלאח שבתי״ (1964), ועד ״מטען נטוש״ לצד איזבלה רוסליני. הוא הספיק לקטוף את פרסי גלובוס הזהב וגשר הזהב; היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר על תפקיד הכנר; זכה באוסקר האיטלקי; ונבחר לאיש הבמה של בריטניה לשנת 1968. בין לבין הוא דובב סרטים, אייר בהצטיינות את ספריו וספרים דוגמת ״יומן 50 שנות המדינה״, ונמנה עם מייסדי וראייטי ישראל. ויש עוד, אלא שקצרה היריעה מלספר על העשייה שלו.



אי אפשר היה שלא להתפעל מהעיניים הבורקות ומכנותו כשדיבר על כפר נהר הירדן, שהקים לילדים חולים בצפון. ״אני שמח לבשר לך שהכפר הזה פועל גם אם לא כתוב בעיתון. הוא פועל לתפארת מדינת ישראל, ואני שליח״, אמר לי אז. זה היה תריסר שנים אחרי שהוזמן לבקר בכפר שהקים פול ניומן כשליח של וראייטי. ״למה שלא תעשו כזה בארץ?״ שאל ניומן. טופול התרשם, חזר ארצה ובדק אם יש צורך בכפר כזה. לצערו, התברר לו שיש בהחלט צורך.
ביוני 2006 עלו הטרקטורים הראשונים על השטח. קבלת הפנים הגיעה בדמות צמד קטיושות שנחתו על הקרקע, אבל טופול ואנשיו לא התייאשו. כחמש שנים לאחר מכן עזב המחזור הראשון של הילדים החולים, ילדי מחלת הקרון, עם צינורות מחוברים לגוף אבל עם שמחה בעיניים. בשבוע שאחרי הגיעה קבוצה של ילדים ערבים ויהודים החולים בטלסמיה. מחלות הן חסרות חמלה ואינן מבחינות בין דת, גזע ומין.
 

טופול היה נרגש. את רוב הכסף אסף ב״אחד על אחד״. ״שלום, כאן טופול״, פתח את השיחות שהובילו לסכום המצטבר של 30 מיליון דולר. על נשף לכבודם של התורמים ויתר. ״נראה לי שזה לא הולך ביחד, לאסוף כסף לטיפול בילדים החולים במחלות מסכנות חיים, ואז לעשות את עצמי שמח - לעמוד על הבמה של האופרה, להגיד: 'חבר׳ה, התאספנו פה היום' ולספר כמה בדיחות. אני ויתר 50 המתנדבים מתקשים מאוד להתלוצץ על זה. אני מעריץ את המדריכים שמאומנים בלעשות את ההפרדה. אולי זה מפני שהם צעירים״. מסתבר כי עם גלובוס או זהב, אוסקר או בלעדיהם, אהבה אי אפשר לזייף - או שיש לך את זה או שלא. לטופול יש.