פסח 1998. שלוש שעות עברו מהרגע שעזבנו את פארק הירקון לכיוון תחילת המסלול של המסע מים אל ים, וכבר אין לי קול. לא מגזימה, אני פותחת את הפה ולא מצליחה להפיק אפילו צליל קטן, הכל הלך על צרחות. בדרך אנחנו רואים את האוטובוסים של שבט דיזנגוף ושל שבט הנשיא מה שמיד גורר קריאות מורל, כדי שחלילה לא יישאר מקום של ספק באשר ליכולת הווקלית של שבט החורש. עד היום אני לא מצליחה להבין איך חלונות האוטובוסים שמסיעים חניכי צופים ממקום למקום נשארים איתנים מול הדציבלים האלה.
היום כבר מדברים על שבטים אחרים. מנסים לשכנע אותנו שהמדינה מפורקת ושהעימותים רק ילכו ויחמירו, ומצד שני מטיפים לנו שזה בכלל עניין של התקשורת ושאין פה לא שבטים ולא נעליים. אנחנו שונאים שקוראים לנו בשמות, אבל מה לעשות שככה אנחנו מגדירים את עצמנו? אני אישה ובת זוג ואמא ובת ונכדה וסטודנטית וקרייריסטית - לא בהכרח בסדר הזה. אני בת אדם. ולפעמים, לעתים די קרובות, נחמד לי להתכנס למחנה שלי - לא משנה איזה מהם - כי עם חברי המחנה שלי יש לי מין הרגשה של שותפות גורל, כמו שמיכת פוך שעוטפת אותי בחמימות מוכרת. הם יודעים מה עובר עלי.
כל הסטודנטים יבינו על מה אני מדברת כשאני אומרת שככל שעובר הזמן אני מרגישה שאני יודעת פחות. כל אמא תבין מהם רגשי אשמה. כל אישה מקווה ליום אחד שיעבור בלי מחשבה, קטנה ככל שתהיה, על דימוי הגוף שלה. יש אנשים שהעדה שלהם היא השבט שלהם, שהדעה הפוליטית שלהם היא הבית, שהדת שלהם היא המכנה המשותף המרכזי שהם רוצים עם החברים שלהם, ואני אפילו לא מתחילה לדבר על אוהדי קבוצות כדורגל, שיהיו בריאים. זכותם. לפעמים זה יכול לקבל זווית מכוערת, דוחה ובלתי נתפסת, אבל חוץ מלקטר או ללכלך עליהם בפייסבוק - מה אפשר לעשות?
כל מילת שייכות למחנה הפכה כבר מזמן לקללה אצל אנשי השבט השני: השמאלנים האלה, המזרחים האלה, המתנחלים, הפרידמנים, המכביסטים. החוק אומר שמספיק להדגיש את האותיות השורקות ואתם אפילו לא צריכים להוסיף קללה רשמית. זה בכלל לא משנה שמדובר בשכנים שלך, שהילדים שלכם אוכלים חול מאותו הארגז בגן, שביום אתה הולך כולך מעונב לאיזו משרה מפונפנת במשרד, ברגע שייגעו לך בציפור הנפש, במועדון החברים שאתה גאה להיות שייך לו - הענק הירוק מתפרץ.
אז באיזה שבט אתם וכמה רחוק אתם מוכנים ללכת בשבילו? עד כמה אתם מוכנים להזדהות איתו? כי אני נשברת ברגע שמתחילים להתייחס אלי כאל שבט. קודם כל, כי חאקי של צופים עושה אותי חיוורת ומיציתי את הקונספט של עניבות ובעיקר כי עם כל הכבוד לחברים שלי בקבוצה הזאת, אני אוהבת לפזר את הביצים שלי בכמה מקומות. נראה אותם קוראים לי רק ״גל״צניקית״ או רק ״תל אביבית״, יש לי חברים בשבטים אחרים ואני גרה בחולון. תראו לי בן אדם אחד שיש לו מחנה אחד ובלעדי, ואני אקרא לו שקרן. תקראו לי בוגדת אבל להיות בשבט אחד זה כמו לגור בדירת חדר - אין לאן לברוח. אולי רק לשירותים.
אז נמאס לי לשאוג שירי עידוד כדי להוכיח את הנאמנות שלי למחנה. אני יכולה להיות אשכנזייה או חילונית ולא לצעוק את זה כל הזמן? אני יכולה להיות גם חברה של מזרחים או, השם ישמור, ערבים, מבלי שיגזרו לי את כרטיס החבר? האם אפשר להיות במועדון מבלי לפעול כל הזמן, כל החיים, בשם האג׳נדה שלו? אולי בכלל יש לי בעיה עם מחויבות.
השנאה בין שבטי הצופים בתל אביב של 98׳ הייתה יוקדת, ולי לא הייתה שום בעיה לאהוב את שבט החורש יותר מכל דבר אחר שעשיתי. אני מנחשת שהיום המצב לא השתנה אפילו במעט. החנונים היו מתלבשים רק בצבעים של השבט שלהם, והמגזימנים הגיעו גם לוונדליזם ולגניבת ציוד של השבטים האחרים, במיוחד לפני מחנה הקיץ. לכל אחד היה שבט הנמסיס שלו, הקריפטונייט, נקודת התורפה שהייתה מפוצצת כל דיון צופיפניקי מתורבת כשמישהו היה מעז להשוות בין השניים. זה נחמד לגיל 15, בשלב המבוגר של החיים זה נהיה קצת פתטי, במיוחד אם זה לא בא עם הערכים שהצופים מצליחים להחדיר בילדים אלא רק עם תחושת היריבות הבין-שבטית.
מצחיק, היום אני אפילו לא זוכרת מי היה האויב המושבע שלנו. היום כשאני פוגשת מישהו ומגלה שהיה בצופים, אנחנו מיד נופלים זה על כתפי זה כאילו אנחנו בכלל אחים שהופרדו בלידתם. זה בכלל לא משנה אם הוא היה בשבט דן בקיץ הארור ההוא שבו הם זכו בפרס הפעילות על חשבוננו. היום אנחנו בוגרים יותר, אצילים יותר, היום אנחנו מתמקדים בלהתנשא על תנועות הנוער האחרות במקום זה על השבט של זה. ככה זה, תמיד מחפשים יריב משותף כי אחרת סביב מה נתאחד?
התשובה היא אוכל, אגב, אבל זה כבר נושא לטור אחר.