אם נדמה לכם שהעולם עמד מול החלטה דרמטית השבוע - לחתום או לא לחתום - אם נדמה לכם שאמריקה עמדה מול החלטה גורלית השבוע - להיכנע או להתעקש - אז נדמה. שאלת ההסכם השערורייתי עם איראן, כן או לא, זכתה השבוע לתשומת לב מוגברת בתקשורת ובציבור, אבל לא לתשומת הלב שמקבלת הכרעה גורלית. לפחות סיפור אחד נראה השבוע לאמריקאים חשוב יותר: חוק חדש שעבר במדינת אינדיאנה המאפשר אפליה של עסקים ואנשים נגד הומוסקסואלים. אכן, חוק ששווה ויכוח מעניין על גבולות חופש הדת. אבל לא כזה שיכריע את גורל העולם.
יש לזה סיבה: רוב האמריקאים אינם מרגישים שגורל העולם - ומבחינתם מה שחשוב זה כמובן גורלה של אמריקה - מוטל על הכף. איום קיומי? אמריקה ודאי לא מרגישה כך. הסקרים מלמדים שהציבור מעדיף עסקה, גם אם אינו מאמין לאיראנים. שיחות עם אזרחים ברחוב, בבית קפה, בסבבים של פגישות, מלמדות שאיראן נראית רחוקה, לא רלוונטית.
אם האמריקאים טורחים להתרגז, יש להם סיבות אחרות: החוק באינדיאנה, או אישיותו השנויה במחלוקת ובדיחותיו סרות הטעם של המגיש החדש של ה״דיילי שואו״. מכמה מהן נודף ניחוח אנטישמי. לרבות מהן ארומה אנטי ישראלית. אבל בימים כמו אלה, הן בסך הכל זיגוג ריחני על עוגת באושים הנאפית בלוזאן.
אם לאיראן תהיה יכולת צבאית גרעינית זו תהיה בעיה גדולה לישראל, אבל מה שקורה השבוע חושף בעיה מתפתחת חמורה לא פחות: ישראל מאבדת את יכולתה להישען על הידיד האמריקאי. יש לזה הרבה סיבות: שינויים באווירה הציבורית באמריקה, אישיותו החמקמקה של הנשיא המכהן, מפלגתיות גוברת שהפכה את ישראל לשק חבטות פוליטי, עייפות מבעיותיו של העולם - גם להתנהלותה של ישראל יש ודאי תרומה לתהליך ההרסני הזה.
ובכל זאת, צריך שיהיה ברור: אמריקה לא תחתום על הסכם עם איראן מכיוון שישראל ממשיכה במדיניות ההתנחלות. היא לא תחתום על הסכם עם איראן כי נתניהו עלה לאובמה על העצבים. אם אמריקה תחתום על הסכם עם איראן היא תעשה זאת משום שהתעייפה מלהתקוטט איתה, ומשום שכנראה איבדה עניין בגורמים אחרים במזרח התיכון שההסכם יסכן אותם.
ישראל שאין לה משענת אמריקאית חזקה ואמינה, הבולמת מהלכים עוינים נגדה במועצת הביטחון, והנמנעת ממהלכים המחזקים את אויביה המסוכנים ביותר, היא ישראל חלשה יותר, חשופה יותר, פגיעה יותר. ישראל בלי אמריקה היא מדינה במצב אחר. מצב חדש. השבוע, כמעט ערב חג, היא עודה מבוססת בקשקושי הבל של חלוקת תיקים, ובחלומות הבל על מחירי הדיור. אבל בקרוב מאוד תצטרך כנראה להתעשת. לאתר נתיבים שיחזירו לה את העוצמה שהיא מאבדת בגלל שחיקת התמיכה האמריקאית.
זו משימה שגדולה על הקואליציה המחופפת והרופפת שבנימין נתניהו מנסה להקים. זו משימה שמחייבת התגייסות של כוחות שפויים גם במרכז ובמרכז-שמאל - אותם מנהיגים הרוטנים בפומבי על מהלכיו המרגיזים של ראש ממשלת ישראל, אך מודים בחשאי שגם הם אינם מבינים את הנשיא האמריקאי, שגם הם סבורים שהממשל בוושינגטון נפל על הראש.
הנבונים מביניהם מודאגים מאוד. הנבונים מביניהם מזהים שמדובר ברגע שעלול להיות מכונן. מה שעומד בינם ובין נתניהו, בינם ובין חבירה לממשלה הגיונית, דומה למה שעומד בין אובמה ובין נתניהו: עננה כבדה של חשדנות הדדית. הם בטוחים שנתניהו לא רוצה בהם, שהוא רק רוצה להשתמש בהם כדי להוריד את המחיר של האחרים. נתניהו בטוח שהם לא יבואו, שברגע האמת לא יעמוד להם כוחם מול המורדים במחנה שיסרבו להיענות לצו הקריאה לממשלה שיימסר להם.
יכול להיות שהם צודקים ויכול להיות שהוא צודק. ויכול להיות שכולם צודקים. מה שבטוח: לא רק האמריקאים מסרבים להבין שהשיחות בלוזאן מעידות על רגע גורלי, לא רק האמריקאים מסרבים להתייחס לשבוע הזה כאל שבוע גורלי. גם בישראל, עסקים כרגיל.